הסופר והמשורר ד"ר שמואל כהן-שני מספר כיצד ספרו השביעי, "מדי בוקר בגינה האורבנית" (אשכולות פואטיקה) שהושק ערב המלחמה נגד איראן", מצליח לבטא את זעקת 'הגיל השלישי' ('גיל התבונה') לחיים של משמעות ויצירה

"ספר שיריי הרביעי מבטא את זעקת 'הגיל השלישי' ('גיל התבונה') לחיים של משמעות ויצירה. הצורך של האדם היוצר לבטא את חרותו תוך כדי מסע של חיפוש אחר משמעות חייו והרצון להגשמה עצמית בתהליך תמידי של התבוננות, השתנות ועיצוב פנימי וסביבתי, לא משתנים גם בגיל 65, הם ממשיכים להוות מנוע פנימי ליצירה לגווניה. בהגיעו לגיל 70 נע המשורר בין עייפות החיים ורצונו להתרווח לבין רצונו להמשיך ליצור, לזעוק ולעצב את גורלו וגורל הסובב אותו".

כך אומר הסופר והמשורר ד"ר שמואל כהן-שני, שספרו "מדי בוקר בגינה האורבנית" (אשכולות פואטיקה) הושק באירוע ערב המלחמה נגד איראן ובו ליוו אותו מוזיקלית בנותיו: ד"ר נטע מימון בצ'לו ויפעת רידם בשירה ובגיטרה.
זהו ספרו השביעי של שמואל כהן-שני, שעד כה הוציא לאור שבעה ספרים ובהם ארבעה ספרי שירה: "מדי בוקר בגינה האורבנית" (אשכולות פואטיקה), "ללא רחמים" (טרקלין), "טילים מעל גן השקמים" (עיתון 77) ו"המאזינים לציפורים" (עיתון 77), ושלושה ספרי מחקר.

אטלס עייף / שמואל כהן-שני

פַּעַם הָיִיתִי חָזָק.

תְּחִלָּה הֶחְזַקְתִּי אֶת הַשָּׁמַיִם,

לְאַחַר מִכֵּן הֵטִילוּ עָלַי הָאֵלִים לְהַחְזִיק אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.

אָחַזְתִּי בּוֹ בְּיָד אַחַת,

עַל רֶגֶל אַחַת.

 

בִּגְלַל עֲיֵפוּת הַחֹמֶר

הִתְגַּלּוּ בִּי בְּלָטִים בְּחוּט הַשִּׁדְרָה

(מָה שֶׁנִּקְרָא שְׁבָרִים בַּדִּיסְק)

עִם הַקְרָנוֹת לְרֶגֶל שְׂמֹאל.

אַחֲרֵי הַכֹּל,

עַד מָתַי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל רֶגֶל אַחַת?

 

פַּעַם,

עָשִׂיתִי חָמֵשׁ טִיטָנִיּוֹת בְּיוֹם.

הַיּוֹם אֲנִי לוֹקֵחַ כַּדּוּר סָגֹל, קְטַנְטַן,

לְחַזֵּק אֶת כֹּשֶׁר עֲמִידָתִי.

 

פַּעַם,

הַמַּצְפּוּן שֶׁלִּי הָיָה רָחָב כָּעוֹלָם כֻּלּוֹ.

הוּא הִצְטַמְצֵם לְנֹאד שֶׁאֲנִי תּוֹקֵעַ

בְּתֹם סְעוּדַת סוּפְלָאקִי דְּשֵׁנָה

וְכוֹסִית שֶׁל אוּזוֹ.

 

פַּעַם,

אָחַזְתִּי אֶת הָעוֹלָם.

הַיּוֹם אֲנִי מֻשְׁלָךְ לְצִדּוֹ

קָטָן וְרוֹפֵס,

מוֹדֶה לְזֵאוּס עַל הַפְּטוֹר הַתִּפְקוּדִי,

חוֹלֵם עַל עָבָר שֶׁל תְּהִלַּת אֵלִים,

כָּל הַדֶּרֶךְ לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם

מִלְּמַטָּה.

 

זעקתו של כהן-שני לחיים כוללת גם זעקה אישית ופוליטית נגד המציאות שבה הוא חי, של רוע אנושי, סבל, מלחמה וחוסר  התקווה, מהולה ברצון האנושי להתרווח לנפוש וליהנות בערוב החיים ממה שנותר, ובשיר "גזלת אוקטובר", המופיע בספרו החדש הוא מלין על כך שאוקטובר הולאם עבור המלחמות הקשות ביום הכיפורים ומאז השבעה באוקטובר. הוא יודע שבגילו עליו להמשיך ולהיאבק למען נכדיו. מכיוון שאיננו חושש למעמדו ולפרנסתו, זו חובתו לקום ולהיאבק נגד הדרדרות המדינה, המונהגת על ידי ממשלה מופקרת, אכזרית חסרת אחריות. לכן הוא ממשיך לעמוד עם שלט ודגל ישראל ביד ולהפגין.

במקביל לכתיבת ספר שיריו "מדי בוקר בגינה האורבנית" וכהשלמה לו הוא ערך מחקר בנושא היצירתיות בגיל השלישי ובנוגע לזעקת 'הגיל השלישי' ('גיל התבונה') לחיים של משמעות ויצירה, שבו התייחס לכך שאוכלוסיית העולם הולכת ומזדקנת, וכבר פחות מעשור היא תגיעה לכ-23% מכלל אוכלוסיית העולם. לדבריו, שימת לב מחקרית מופנית לאמנים ולאנשי מדע, שהמשיכו ליצור בגיל השלישי. כך למשל פיקאסו צייר את "האישה מאלג'יר" בגיל בן 74, קלוד מונה צייר את "שושני המים" בהיותו בן 86, ורדי חיבר את האופרה "פלסטאף" בגיל 80, שטראוס חיבר את האופרה "קפריקיאו" בגיל 77, גתה פרסם את החלק השני של פאוסט בשנת מותו בגיל 83, ואגאתה כריסטי פרסמה את ספר המתח האחרון בסדרת הרקול פוארו בגיל 82.

כהן-שני בחן את מחקרו על מנת לבחון ולתאר את תופעת היצירתיות של ה'גיל השלישי', כפי שבאה לידי ביטוי בשירתם/ן של משוררי/ות גיל זה. לצורך זה נשלחו בשלב ראשון שאלונים למשוררי ומשוררות גיל זה, חברי/ות אגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל, ובשלב שני נערכו ראיונות אישיים. בין המסקנות שעלו ממחקר ייחודי זה: היצירתיות היא עניין קיומי – עבור האדם היוצר דחף זה הוא צורך גופני, הכרח יומיומי ומהווה מהות לא רצונית; "לא פוחד/ת ממה יגידו" – בחלק הראשון של החיים עושה האדם שימוש בחלקים המודעים שלו, המאפשרים את יכולתו לתפקד כלפי חוץ ולמלא את מחויבותו החברתית; להיות בשיח ולא רק במגירה' – 'אני' כמשורר/ת –  השירה נכתבה כסוג של תחביב ועל סף 'הגיל השלישי' נחשפת לשיח הציבורי.

מסקנות נוספות שעלו מהמחקר: לפחד מהמוות יש תפקיד מרכזי בהווייתו הפנימית של האדם, לגיל השלישי מתלווה גם הבדידות ואיתה הכמיהה לאהבה, על פי אריקסון השלב האחרון בחיים הוא גיל הבגרות המאוחרת המתאפיין בהתבוננות רטרוספקטיבית על החיים ובתוך כל מבוגר טמון חלק תת-מודע השומר על החוויות, הרגשות ודפוסי החשיבה של ילדותו. לדבריו, המבט של משוררות ומשוררי 'גיל הזהב' איננו מופנה אך ורק לעולמם/ן הפנימי, אלא גם לחברה הסובבת אותם/ן, ומכאן נובעת שירת המחאה החברתית-פוליטית שלהם/ן.

כהן-שני נולד בשנת 1952 בנס ציונה, מושבה קטנה טבולה בפרדסים. הוריו, רבקה ויעקב, הם ניצולי שואה מרומניה. "הייתה זו ילדות של ישראל הצנועה והעובדת, בתוך כור היתוך של שכונה קטנה, שבה גרו פליטי השואה מאירופה לצידם של פליטי מדינות ערב בכבוד הדדי. כור היתוך צנוע ועובד של פליטים יהודיים, שהיכו שורשים במולדתם החדשה. בתוך כור ההיתוך הזה ברדיוס של 100 מ'"ר צמחו הציירת נורית דוד, שאיתה למדתי מהגן ועד התיכון, הפסל בעל השם העולמי צדוק בן-דוד ותא"ל אביגדור קהלני", הוא נזכר.

הוריו עבדו ביחד בפרדסי נס ציונה, כשהפדאיונים מעזה חדרו ורצחו את חבריהם לעבודה. אביו המשיך לעבוד כפועל בניין, עד שנפל מפיגום מעל ארבע קומות ארצה וסדק את עמוד השדרה, אך המשיך לשאת משאות על אופניו עד שנות 80 המאוחרות וחי עד גיל 100. אימו עסקה למחייתה בניקיון דירות ובתפירה. כהן-שני: "שניהם, למרות שאימי לא ידעה קרוא וכתוב, נטעו בי את האהבה למילים ולרכישת תרבות והשכלה. ארון הספרים הקטן בכיתתי פתח את השער לתרבות העולם והרחיב את אופקיי. הרדיו שאליו האזנתי חשף אותי למוזיקת העולם. אז גם התחלתי גם לכתוב, והמחנכת שלי, חווה רינצלר ז"ל, אמרה לאבא שלי שעוד ייצא ממני שייקספיר".

כהן-שני, שנולד שבע שנים לאחר סוף מלחמת העולם השנייה, נחשף כבר בילדותו המוקדמת לנושא השואה. כהן-שני: "אבי נלקח למחנה עבודה במשך שלוש שנים, ושב לאימי שחיכתה לו לבד בבוקרשט. הוא נהג לספר לי על חברו הצעיר לעבודות בנייה בשם שימע'לה, שהיה נוהג לספר לו 'סיפורים קשים ומוזרים' על השואה במשך נסיעתם הארוכה לעבודה. זה היה לפני משפט אייכמן, וטרם שמענו או ידענו על ממדי השואה, שלא סופרו על ידי שורדיה (הורינו), שכלאו את הזוועה בנשמתם ושיחררו אותה בזעקות בשינה טרופה לעת ליל. אבי, שלא עבר את מחנות ההשמדה, התייחס בסולחנות ובתמיהה לסיפוריו של שימע'לה. היה זה סיפור ילדות, שנדחק לזיכרוני, עד שצפיתי בסרטו של קלוד לנצמן, 'שואה'. הסרט נפתח בקול ערב שבקע מהיער, וזום העדשה התקרב לסירה ששטה בנהר וממנה בקעה הזימרה. הזום התקרב לאדם ששר, ואז ראיתי את שימע'לה, הלא הוא השורד ממחנה ההשמדה חלמנו, שמעון סרבניק, שסיפר כיצד ניצל בזכות קולו הערב. כך התבררה לי תמונת ילדותי. כמחנך ליוויתי את תלמידיי במסעות לפולין, ואף הקראתי להם את שיריי על השואה".

רגישותו של כהן-שני כנער מתבגר, דמיונו וסקרנותו הפגישו אותו כנער בן 17 עם הספר החשוב ביותר שהשפיע על חייו – הדבר" של אלבר קאמי. חרדתו מהמוות ומהיכולת האנושית להתמודד איתו ליוותה ומלווה אותו כל חייו, והיא זו שדחפה אותו בצעירותו לפעול במסגרת תנועת העבודה וללמוד לימודי ביטחון ולעסוק בחינוך כדרך לתיקון עולם. כהן-שני: "חרדה זו הפגישה אותי עם הפילוסופיה האקזיסטנציליסטית וליוותה את לימודיי האקדמיים. בעבודת התזה של התואר השני שלי כתבתי בפרק שעסק באדם על פי סארטר, קאמי וויקטור פרנקל: 'הדיאלקטיקה של חיים תוך כדי מוות, יצירה על סף קיפאון, מדיניות על סף מלחמה, ומתיחות  ביטחונית מתמדת כופה סבל אנושי רב, שקשה להתמודד איתו. אלא שהתמודדות זאת שומרת על דמותו האנושית של אדם שנידון לחיות בסיטואציה שעל סף מוות'. קישרתי את כל זה לדוקטרינות של הפעלת נשק גרעיני ולמדינאות על סף ההשמדה של העידן הגרעיני. כך מתערבבת אצלי אימת שואת העם היהודי ושואת העידן הגרעיני".

הוא התמחה בלימודי אסטרטגיה ויחסים בינלאומיים וחקר את תולדות מדיניות החוץ והביטחון הישראלית במעבר מיישוב למדינה. הדוקטורט שלו עסק בהקמת משרד החוץ הישראלי והפך לספר בשם "מבצע פריס – מודיעין ודיפלומטיה חשאית בראשית המדינה' (רמות – אוניברסיטת תל אביב). ספרו השני, "בנעליים מאובקות ובעניבה – המהלכים הצבאיים והמדיניים לסיומה של מלחמת העצמאות" (משרד הביטחון),  עוסק בראשיתה של 'הדיפלומטיה הביטחונית' של מדינת ישראל. את המחקרים הוא ביצע כחוקר במרכז גלילי לחקר כוחות המגן ובמחלקה ההיסטורית של משרד הביטחון, שבמסגרתה ערך מחקר על הקמת הממשל הצבאי ופיתוח התשתיות הכלכליות ברצועת עזה בשנים 1973-1973. את התמחותו ברצועת עזה השלים בספרו "בין תל-אביב לקהיר – רצועת עזה במלחמת העצמאות" (דורות), העוסק בהיווצרותה של רצועת עזה תוך כדי משא ומתן צבאי ומדיני בין ישראל ומצרים בשנים 1949-1948.

במקביל לפעילותו האקדמית והמחקרית המשיך בפעילות פוליטית-ציבורית, שאותה התחיל בתא הסטודנטים של מפלגת העבודה באוניברסיטת תל-אביב, לאחר פעילות בתנועת המחאה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הוא היה מראשי המשמרת הצעירה של המפלגה תל אביב, חבר הלשכה הארצית של המשמרת הצעירה וחבר במרכז המפלגה. בהמשך שימש בוועד הפועל של ההסתדרות הכללית, כסגן מנהל המכון לחינוך רעיוני וכמנהל מחלקת ההדרכה באגף למינהל. מאז 1995 ועד לפרישתו לגמלאות הוא עסק בחינוך, כמחנך וכמורה לאזרחות בתיכון חדש בתל-אביב, ובמשך שנה ניהל את תיכון עירוני י"א. "לשיעוריי התייחסתי כאל 'שיעור לחיים' של תלמידיי. ראיתי בהם שליחות, והיה לי חשוב שיטמיעו את תולדות הציונות וההתיישבות בישראל לצד הנחלת ערכים הומניסטיים של אהבת אדם והשתייכות לקהילה האנושית כולה", הוא מספר.

לסיום, הוא מגלה כי משמעות החיים על סף מוות מקבלת נופח פיזי קיומי בהגיעו לישורת האחרונה של חייו. "אני נדרש לקשר שבין צמדי המילים 'לייף' ו'ליבידו', 'יצר' ו'יצירה', ותוהה עד מתי יניבו חלציי שירה ותעמוד לי זעקתי. בכתיבת השירה אני מוצא את משמעות חיי וביצירה את התהוותי גם בהגיעי לגיל הפיוטי האמור. כך במהלכו של שיר אני מוצא את משמעות קיומי. אף פעם לא אגמור ואינני מתכוון לגמור כל כך מהר – גם בהגיעי לגיל הפואטי", הוא מסכם.