השחקנית והזמרת מרגלית אנקורי מפיחה חיים בימי "כסית" וילדי הפרחים – בספרה "זה לא מה שהיה" (הוצאת בית העורכים), ומתארת באופן כובש ומכמיר לב את גלגולי חייה שיש בהם גם מהחושך וגם מהזוהר ואורות הבמה
השחקנית והזמרת מרגלית אנקורי הוציאה לאור את ספרה "זה לא מה שהיה" (הוצאת בית העורכים), שבו היא מפיחה חיים בימי "כסית" וילדי הפרחים, ומתארת באופן כובש ומכמיר לב את גלגולי חייה שיש בהם גם מהחושך וגם מהזוהר ואורות הבמה. על כריכת הספר מתנוססת תמונתה של אנקורי בצעירותה על רקע קפה "כסית" המיתולוגי.
מרגלית: "הייתי ילדת מוסדות עסוקה עד מעל לראש בלסדר לעצמי את החיים, כי לא היה מי שיסדר אותם בשבילי. וכשבגרתי – הגעתי ל'כסית'. שם פגשתי את שמוליק קראוס שהיה חלק חשוב בחיי, ושם הציע לי אורי זוהר את תפקיד רותי, הזונה בסרט 'מציצים' ששאלה את המשפט האלמותי 'זה ילד זה?' והייתי גם שילה מ'שיער', עם צביקה פיק וגבי שושן. תמיד חזרתי ל'כסית' עם חצקל והאחרים שהיו לי כעוגן. הופעתי ב'פינג'אן' בניו-יורק. שם הכרתי את ליאונרד כהן ושם קיבלתי תפקיד מרכזי ב'זורבה היווני' בברודווי. גם שלומי שבת הופיע ב'פינג'אן' ועבורו כתבתי את מילות השיר 'מן החושך חזרתי' ועוד. באותה תקופה, כשהאחות הושיטה תינוק לידיי, מרוב התרגשות לקח לי זמן לקלוט שהוא שלי. קראתי לו אדם, ונשבעתי שתהיה לו ילדות טובה משהייתה לי. אז איך קרה שהכנסתי אותו לפנימיית 'הדסים'?"
מרגלית אנקורי שיחקה ב"מציצים", זכתה ב"כינור דוד" על תפקידה כשילה ב"שיער". היא כתבה והלחינה את שני אלבומיה: "מוכרחים לזוז" ו"זה לא מה שהיה". בעבר הייתה מגיעה מדי יום ל"כסית", שבשנות ה-70 נחשב לקפה של הבוהמה ועבורה היה כמו בית. "הלכתי לפגוש שם את החברים הקרובים, שמוליק (קראוס), תמי היפה ועוד חברים שהגיעו לקפה באופן קבוע. בפינת דיזנגוף-גורדון עמדה כמו תמיד עגלת הפרחים של שווילי. רוב הקונים היו יושבי בית הקפה שקנו פרחים לבת זוג קבועה או מזדמנת בתקווה לבלות איתה את המשך היום. אני העדפתי פרחים שתולים בעציץ, בדיוק כמו אלה שהיו בבית הספר לגננות ושתלנות בכפר סירקין, שם למדתי במטרה לקבל תעודת בגרות חלקית רק כדי שאוכל להתקבל לבית הספר לאחיות. לא שיצאתי משם אחות, אבל אני מקווה שנשארתי רחמנית", היא אומרת.
היא הייתה בחבורה הקבועה שהקיפה את הזמר והמוזיקאי שמוליק קראוס. בתחילת ספרה היא מספרת כי בחבורה זו הייתה "תמי היפה" ולפעמים ישבה לצידה אחותה התאומה, רינה. "קראנו להן 'השוועסטרז' (אחיות ביידיש). היה שם גם שרפשטיין, שעבד בעבודות מזדמנות עד שהגשים את חלומו להיות מפיק סרטים. כמו תמיד הוא ישב צמוד לשמוליק, מהופנט ממנו. גם צדוק, אחיו של שמוליק, ישב שם לשם שינוי. הוא בהה בציורים שהיו תלויים על הקירות. היו שם ציורים של יוסל ברגנר, אורי ליפשיץ ועוד עבודות של גדולי האומנים שנהגו לשבת בקפה. הפעם שמוליק וצדוק לא היו ברוגז. כאלה היו היחסים ביניהם, פעם אוהבים ופעם הולכים מכות. אורי ליפשיץ התרוצץ שם בין השולחנות, עם כוס הוויסקי הנצחית בידו. תמיד כשהיה שתוי היה צורח בקול הבס שלו כל מה שבא לו. מביך את כל מי או מה ש'לא בא לו טוב בעין'. גם הוא העריץ את שמוליק, ואפילו צייר את דיוקנו על עטיפת התקליט שלו 'גלגל מסתובב'. בין יושבי הקפה הסתובב, שיכור כבר בשעות האלה, יֵבִּי, מעריץ נוסף של שמוליק. שמו האמיתי היה יונה בן יהודה, אך בפי כולם נקרא יֵבִּי. בכל מקום הוא חתם בשם הזה. תמיד עם סיגריה תורנית בזווית הפה היה ניגש לאנשים ברחוב ודוחף להם חוברות קטנות שבהן כתב את דעותיו כחמשירים קצרים. אמרו עליו בקפה שהוא הקומוניסט האחרון".
"המוסדות שבהם נאלצה להתמודד עם אלימות והזנחה, ומאוחר יותר עולם הזוהר שהיא משתייכת אליו, הם מעין תפאורה, לעיתים ססגונית ולעיתים קשוחה ומכאיבה לכמיהה שמעולם לא ויתרה עליה לאהבת אמה. מנקודת מבטה של 'מי שהייתה שם' אנו זוכים גם להצצה לעולמן של דמויות אייקוניות כמו שמוליק קראוס, אורי זוהר, חצקל איש כסית, גבי שושן, מני בגר, שלומי שבת ועוד. מפליא כמה שם משפחתה, אנקורי, הולם אותה. מרגלית היא אנקור שהיה לזמיר. כמה כישרון כתיבה נוצץ בתוך מיתריה", כתבה ענת קרטס, עורכת הספר, בתחילתו.
אנקורי התחילה לכתוב כבר לפני שנים רבות את ספרה האוטוביוגרפי, שבו היא חוזרת לתחנות חייה. היא מודה כי הספר נכתב כשעבדה במועדון בניו-יורק יחד עם עוזי פוקס וגבי שושן. "בהפסקות בין ההופעות ובנסיעות כתבתי פיסות מזיכרונות חיי, חוויות ורגעים מעצבים בחיי", היא מגלה.
הספר 'קופץ' בין תמונות וסצנות שונות מסיפור חייה של אנקורי, שנולדה בשכונת שבזי לאסתר ושלמה, דור שביעי בארץ ממוצא מצרי, אחת מבין חמישה אחים ואחיות. "זה היה בית הרוס ומפורק, בייחוד אחרי שההורים התגרשו. אבא שלי היה גבר יפה שבגד באמא שלי הלוך ושוב ושיחק קלפים. אמא לא הייתה הכי טובה, היא הייתה טיפוס. אבא לא היה מתייחס אלינו בכלל והיה בורח מהבית בכל פעם שאמא הייתה צועקת עליו. אמא נהגה לקשור אותי ואת אחיי ואחיותיי למיטה בחבל כביסה ארוך כדי שלא נזוז. כך היינו מרותקים למיטה. כשאמא הייתה יוצאת מהבית, סבתא שלנו הייתה משחררת אותנו מהחבלים. כשהייתי בת שבע העובדים הסוציאליים העבירו אותנו לפנימייה ולמוסד, שם התעללו בי, היכו אותי והתנהגו כלפיי באלימות קשה. האור היחיד שהיה לי שם היה המוזיקה. חבל הצלה".
בתקופתה בפנימייה התגלה לראשונה כישרון השירה שלה. היא למדה בבית ספר ברמתיים ובסוף הלימודים חזרה לפנימייה, שם סבלה. כשביקשה להצטרף למקהלת בית הספר אמרו לה שאפשר רק בכיתה ד'. "הייתה לי חברה שגרה ברמתיים, שאהבה אותי מאוד ואמרה לי שאוכל להשתתף בתחרות שירה בחנוכה. לא ידעתי מה זה לשיר ולא ידעתי שיש לי קול יפה. ידעתי שאני רוצה להישאר בבית הספר ולא לחזור ללמוד בפנימייה. ישבתי מתחת לחלון שבו ילדי המקהלה עשו חזרות וניסיתי ללמוד שיר. בסופו של דבר למדתי שיר מסובך בשם 'הזמיר', השתתפתי בתחרות וזכיתי במקום הראשון. אז הבנתי שיש לי כישרון", היא נזכרת.
מהפנימייה עברה להתגורר בקיבוץ במשך ארבע שנים כילדת חוץ, ובהמשך התקבלה לבית ספר לאחיות. אהבתה לשירה התגברה והיא החליטה ללכת בעקבות החלום: הרצון לשיר אף פעם לא נטש אותה, והיא תמיד חיפשה הזדמנויות לעשות זאת, מתגנבת למועדונים בתל אביב ושרה. לאחר שעזבה את בית הספר לאחיות, נדדה בין בית אביה לבית אמה, בלי מקום שהיא יכולה לקרוא לו בית. תוך כדי הסתובבויות ברחובות תל אביב הגיעה ל"כסית", בניהולו של חצקל איש כסית, שם הכירה את מי שהפך לאחד מחבריה הקרובים ביותר, שמוליק קראוס. חברה נוספת שהכירה ב"כסית" הייתה השחקנית-דוגמנית מונה זילברשטיין, שלה הקדישה שיר בשם "מונה". באותו בית קפה הכירה אנקורי את אורי זוהר, שמאוחר יותר ליהק אותה לתפקיד רותי הזונה בסרטו "מציצים", בו קיבלה את השורה המפורסמת "זה ילד זה?". "כיום רואים את 'מציצים' כאחד הסרטים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, אבל אף אחד לא התכוון שזה יהיה כך. לא חשבנו שייצא מזה סרט, פשוט סיפרנו על החיים באותה תקופה", היא מספרת.
בשנת 1962 היא טסה לראשונה לאמריקה, לאחר שעברה אודישנים ללהקה ששלח משרד החוץ לסיבוב הופעות בארצות הברית. "הופענו במרכזי תרבות יהודיים ובבתי מלון. בהמשך הופעתי במועדון היהודי הפינג'אן, שניהל מני דורמן, שהיה המועדון הכי פופולרי בניו-יורק. הקלטתי שם שירים לתקליטים שנמכרו ליושבי המועדון", אומרת מרגלית. במקביל להופעותיה בניו-יורק היא המשיכה לנהל קריירה בישראל, ובין היתר הופיעה בהצגה "שורש כל רע" בתיאטרון החמאם ובסרט "אולי תרדו שם". בשנת 1965 עברה להתגורר בניו-יורק, שם הכירה ספר אמריקאי-איטלקי בשם ניל. ממערכת יחסים זו, שהסתיימה כעבור זמן לא ארוך, נולד בנה היחיד אדם, המתגורר כיום במנהטן.
באחד הערבים שבהם הופיעה בפינג'אן בשנת 1968 היא קיבלה את הזדמנות חייה: "שמע אותי שם המפיק הרולד פרינס, שהפיק בין היתר את 'כנר על הגג' עם חיים טופול והזמין אותי לאודישן לתפקיד ראשי במחזמר 'זורבה'. עברתי את האודישן והתחלתי לעבוד על ההכנות לתפקיד, למרות האתגר שבגידול בני, שהיה תינוק וזקוק לי. התחילו לראיין אותי לעיתונים כמו ה'ניו יורק טיימס' והכתירו אותי כ'ברברה סטרייסנד הישראלית'. כתבו על תפקידי שם בעיתונים בניו-יורק: 'שווה לראות את ההצגה שוב רק בגלל מרגלית אנקורי'".
הצלחתה העיקרית בניו-יורק הייתה בפינג'אן, שם התיידדה עם רבקה זהר, עוזי פוקס ועפרה חזה. בשנת 1970 הקליטה בארצות הברית תקליט קאברים לתיירים בשם "מרגלית", שהפך לפריט אספנות. בפינג'אן הכירה את לאונרד כהן. "אחרי ההופעה יצאנו לבלות ולשתות, והוא סיפר לי שהוא חי באי ביוון וכותב את שיריו וספריו. היה לנו סיפור אהבה שנמשך כמה חודשים, והוא הציע שאעבור לגור איתו ביוון, אבל החלטתי להישאר בארצות הברית.
אנקורי הגיעה מניו-יורק לישראל הישר לאודישנים למחזמר "שיער", שבדיוק הגיע מברודוויי לארץ בתרגומו של אהוד מנור, וזכתה להיות חלק מהחבורה של גבי שושן וצביקה פיק. הצגת הבכורה של "שיער" התקיימה בתחילת יוני 1970 בתיאטרון אואזיס ברמת גן, ואנקורי, שגילמה את התפקיד של שילה, שרה יחד עם פיק ושושן שירים כמו "תנו לשמש יד", "אקווריוס" ו"שיער" והפכה לכוכבת. היא אף זכתה בפרס כינור דוד לשחקנית השנה עבור השתתפותה במחזמר. עם זאת, באמצע ההפקה עזבה לניו-יורק, לאחר שהציעו לה לחזור ולשחק ב"זורבה היווני" בברודווי. אחרי הצגת הבכורה של "שיער" היא לא הייתה יכולה ללכת ברחוב. עם שובה לארץ בשנת 1972 היא לוהקה להחליף את ריקי גל במחזמר "אל תקרא לי שחור", שגם זכה להצלחה, אבל לא נהנתה מפירות תהילתו מכיוון שכבר נעשו הקלטות לתקליט ולא תועדה ההופעה שלה.
לסיום אומרת אנקורי כי מאחורי כל הנקודות בחייה, שרבות מהן מוזכרות בספרה, "עדיין חי אותו זמיר קטן שהביא לי את העט הראשון בחיי ואת האפשרות להיחלץ מעליבות המוסד".
