סיגל מגן, סופרת ילדים ויזמית אמנות חברתית שהוציאה לאור למעלה מ-1,000 ספרים שתורגמו ל-19 שפות, מקדמת מיזם ייחודי בשם "מעטפה כחולה ונייר לבן" ,שבו היא רותמת את התום של הילדים כדי לפזר ניצוצות של אור 

"מיזם 'מעטפה כחולה ונייר לבן' נועד לקרב לבבות ולהעלות את התדר במדינה. כתבתי סיפור קטן, שמציג מספר רעיונות מה אפשר לעשות עם מעטפה כחולה ונייר לבן כמו למשל: להכין ברכה לחייל או לחיילת, להכין מכתב לבני המשפחה, לצייר ציור, לכתוב שיר או סיפור או להכין ברכה מיוחדת לפורים. יש הרבה דברים נהדרים שאפשר לנסות, ואני מאתגרת את הילדים לעשות משהו נחמד ולתת אותו למישהו שיקר לליבם. הכוונה היא לתת לילדים תחושה שהם יכולים לעשות משהו משמח, לחזק את תחושת הערך העצמי שלהם ולאפשר להם להביא טוב לעולם. עד כה חילקתי ספרונים וכ-600 מעטפות כחולות למקומות שונים ומגוונים: בתי-ספר, גנים, צהרון, מרכז קניות ואנשים פרטיים. התגובות נהדרות. אנשים חושבים שזה רעיון פשוט וטוב, ואני מקבלת צילומים מהעשייה המרגשת".

כך אומרת סיגל מגן, תושבת שוהם, סופרת ילדים ויזמית אמנות חברתית, שנעזרת באמנות כדי לקרב לבבות בארץ ובעולם. היא הוציאה לאור למעלה מ-1,000 ספרים שתורגמו ל-19 שפות, שבהם יש התייחסות לקירוב לבבות בתחומים רבים כגון: ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, טבע ובעלי חיים, אמנות ואפילו טכנולוגיה. "אני מאמינה שאפשר לקרב בין לב ובין מחשב, ובכל פעם אני בוחרת במה להתמקד. אני יוזמת מיזם חדש, מריצה אותו וממשיכה למיזם נוסף שנוגע לי ללב, מביא טוב ומקרב".

במיזם הייחודי "מעטפה כחולה ונייר לבן" היא ביקשה לרתום את התום של הילדים הרכים על מנת לפזר ניצוצות של אור ולרכך את התקופה המורכבת שכולנו עוברים. היא כתבה סיפור קטן, שמדגים לילדים מה אפשר לעשות עם מעטפה כחולה ונייר לבן, ואף חילקה ספרונים וכ-600 מעטפות כחולות לצהרון, בתי ספר, גני ילדים, מרכזי קניות ואף אנשים פרטיים. הילדים התבקשו להכין ברכה מהלב, להכניסה למעטפה ולתת למישהו שיקר לליבם.

היא מגלה כי כשחשבה על המיזם, "חשבתי 'כחול-לבן' ועל המדינה, אבל כשבחרתי גם אני להשתתף במיזם ולהכין ברכות משלי הכנתי ברכות לחברות ביפן, שאותן אני מקווה לפגוש במהלך השנה הקרובה. רציתי לתת להן משהו ישראלי שנוצר באהבה. אפשר להראות את המיזם לילדים ולתת להם שני דפים לבנים: על אחד יציירו בכחול ויכינו מעטפה לפי ראות עיניהם ועל הדף השני יכתבו או יציירו משהו מהלב, ואחר כך יתנו את המכתב למישהו שהם יבחרו. אני בטוחה שאת התגובה למכתב שלהם הם יזכרו", אומרת סיגל.

סיגל מגן נולדה בשנת 1964 בקרית-חיים. בילדותה אובחנה כילדה מחוננת ולמדה בכיתת המחוננים הראשונה בחיפה, חוויה שהשפיעה רבות על תפיסתה החינוכית. "כל יום אספה אותי מונית מקרית חיים והביאה אותי לבית ספר בחיפה. זה היה בית-ספר רגיל עם כיתת מחוננים ניסיונית אחת. בית הספר לא ממש ידע איך להכיל אותנו, ולא פעם זכינו לקריאות גנאי מהילדים הרגילים: 'אתם לא כמונו. אתם חנונים מחוננים'. המורים בכיתה כמובן השתדלו לשדר לנו את ההפך והסבירו לנו שאנחנו מיוחדים. בשכונת ילדותי ההתייחסות הייתה נהדרת והתייחסו אליי כאל כוכב. 'הנה הילדה המחוננת', שמעתי לא פעם לחשושים. זה לא היה תמיד נעים ולא קל להיות שונה ואחרת. רציתי להיות כמו כולם, אבל הייתי שונה. כיום אני מבינה שקיבלתי מתנה".

כנערה נשלחה למשלחת נוער מטעם משרד החינוך אל ארצות הברית, שם עמדה בפני תלמידים אמריקאיים וסיפרה על ישראל.  חוויה זו הותירה בה חותם ופתחה בפניה את הרצון לקרב לבבות לילדים בתפוצות. בנוסף היא הדריכה כנערה בתנועת הנוער העובד ושיכללה את יכולות ההדרכה הייחודים שלה. בצבא שירתה ביחידת המחשבים של צהל (ממר"מ) וזכתה לפרס על היותה אישה פורצת דרך. למרות שלא הייתה שייכת למחלקת ההדרכה, נבחרה להדריך חיילים בקורס אלגוריתמים. בתום השירות הצבאי נשלחה לעבוד בדרום-אפריקה. זו הייתה חוויה משמעותית, שאיפשרה לה להכיר תרבות שונה ובהשראתה פיתחה שנים מאוחר יותר את המיזם החינוכי "קיקה מצחיקיקה", סדרה בת 17 ספרונים שאותם כתבה, שנועד לעודד יצירתיות ולהכיר לילדים הישראליים את התרבות האפריקאית. סיגל: "קיקה מצחיקיקה היא ילדה רגישה ומתוקה. היא קשובה לטבע ועוזרת לאריה במצוקה. היא אוהבת לפגוש אנשים חדשים ואוהבת לחקור. היא ילדה מלאת אור. חשפתי את קיקה מצחיקיקה לילדים בשוהם, והם התחברו אליה מאוד. אני מקווה בהמשך ליצור קשר בין ילדים ישראליים לילדים מאפריקה".

עד גיל 40 היא עבדה בתחום ההי-טק, ואז בחרה לעשות מפנה בחייה והחלה לכתוב ספרי ילדים ייחודיים, המשלבים יצירתיות, יצירה וטכנולוגיה ומעבירים מסרים חינוכיים של קירוב לבבות בדרכים מקוריות. הספרים אינטראקטיביים ומשתפים קהלים רחבים של אוכלוסיות בתהליך היצירה והכתיבה ומעודדים סקרנות, מעוף ודמיון.

ספרה הראשון, "לעוף", שצויר על ידי בתה המחוננת כשהייתה בת 11, יצא לאור בשנת 2003. בהכנת ספרה השני "חלומות שבלב", שיצא לאור ב 2004, שותפו 230 ילדים וילדות תושבי שוהם. מכאן החל מסע מרתק, שבו שולבו ילדים מהארץ ומהעולם, בכתיבה וביצירה של ספרים רבים וביניהם: "צפורים, סיגל ובכלל" שבו שותפו כ-70 ילדים מרמלה (ערבים ויהודים), "דני הכבאי הגיבור" לזכרו של דני חייט, הכבאי שנספה באסון השריפה בכרמל, השתתפו ילדי עפולה שלמדו בבית ספר "אלון יזרעאל" בעפולה שבו למדו ילדיו של דני חייט. ספר זה תורגם לאנגלית וניתן למשפחות כבאים ששכלו את יקיריהם באריזונה ועוד.

בנוסף לספריה היא פיתחה כלי לימוד חדשניים המשלבים טכנולוגיה כמו קיטו – אפליקציה הנותנת מקום לילדים לבטא את הדברים שהם אוהבים בעולם ומיזם "בואו נצבע את העולם" – שחשף תלמידים לציור על אייפד ושילב ילדים מהארץ והעולם ליצירת ספרים דיגיטליים בפלטפורמת ourboox. במיזם זה השתתפו נציגים מארצות שונות כגון קמבודיה ואפילו בנגלדש, שאיתה לא היו לישראל יחסים דיפלומטיים. בנוסף היא שיתפה ילדים בתערוכות בינלאומיות כמו תערוכה בקרואטיה, שבה שולבו יצירותיהם של תלמידי בית ספר מרו"ם לתלמידים מחוננים ומצטיינים באשדוד בתערוכה למען השלום.

רוב מיזמיה של סיגל מגן מופנים לגיל הרך ולגיל בית הספר היסודי, אך קיימים גם מיזמים שפונים לנוער, כמו למשל הספר "עף על פי חן", ששילב שירים של בני נוער ואיפשר לבני נוער לבחור את השירים שיופיעו בספר. כמו כן היא מפעילה מיזמים בשותפות עם מוסדות אקדמיים להכשרת מורים כגון: מיזם ניצוץ במכללת עמק יזרעאל בשיתוף פרופסור עפר עציון – מתן כלי מנהיגות ויצירתיות לבני נוער מאקסאל, ומיזם יוזמתון (2015), גם הוא במכללת עמק יזרעאל, בשיתוף פרופסור עפר עציון – מיזם ששילב בין בני נוער יהודים וערבים ליצירת רעיונות חדשניים.

בין היתר, היא מצליחה להעביר את רוח גישתה לסגלי הוראה ולסטודנטים מוכשרים להוראה. היא לקחה חלק פעיל בפיתוח תוכנית מעו"ף (מנהיגות, ערכים ופיתוח אישי) עבור חברת המתנ"סים (בשיתוף ד"ר מיכל אפללו), וקיימה מפגשי לימוד וחשיפה לתהליכי הוראה ולמידה משלבים חדשנות פדגוגית וטכנולוגית בקרב סטודנטים וסטודנטיות להוראה במרכז האקדמי לוינסקי- וינגיט בקמפוס תל-אביב ואילת.

סיגל מגן ויתרה על מקום עבודה בטוח ונוח בעולם ההי-טק, והלכה בעקבות רצונה העז להפוך את העולם למקום טוב יותר ולאפשר לתלמידים ותלמידות בכל הרצף הגילאי והחינוכי ולהתחבר ליכולות יצירתיות החבויות בתוכם וללמוד בדרך חווייתית ומהנה. הגישה החינוכית שלה שונה. היא סוחפת את הילדים למיזמים בעלי ערך חינוכי וחברתי ומאפשרת להם לחוש תחושת שייכות, מסוגלות, אחריות ובעלי ערך. היא פורצת דרך וכנפיה הרחבות מחבקות את ילדי הארץ והעולם. בזכות תרומתה המשמעותית לחברה, לחינוך ולקהילה היא נבחרה להדליק משואה ביישובה, שוהם, ביום העצמאות ה-68 של מדינת ישראל.

במשך השנים גרמה תחושת השונות לסיגל להרגיש עירנות. היא מגלה כי קיים בה מגנט, שמזהה ילדים ואנשים שמרגישים חוסר שייכות, "וכשאני קולטת אותם אני משתדלת להתייחס אליהם בחום ולתת להם מקום. זה נכון לגבי חיי האישיים וגם למיזמים החברתיים שאני יוזמת", היא מציינת.

אחד מהמיזמים הספרותיים לקירוב לבבות שהיא יזמה נקרא "הם קוראים לי מפגר". הספר 'הם קוראים לי מפגר' נכתב בעקבות פוסט שראתה בפייסבוק על ילדה, שילדים בגינה השכונתית העליבו את אחיה הקטן וקראו לו מפגר. "לנועם, האח הקטן, יש תסמונת דאון. אני כתבתי ספר על העניין, ושיתפתי ילדים מכיתה ד בבית ספר בשוהם בציורים לספר. לחגיגת הולדת הספר הגיעו מאשדוד נועם ואימו, והחוויה הייתה מיוחדת במינה. הספר הזה היה חלק מהמיזם 'ילדים שקולם לא נשמע', בשיתוף פעולה עם רדיו אפילוג", היא מסבירה.

היא הוציאה לאור ספרים גם ביפנית. אהבתה ליפן נולדה כשאמה הקריאה לה בילדותה את הספר "נוריקו-סאן". "בסיפור ששמעתי נוריקו-סאן, שגרה ביפן, פגשה ילדה את אוה, ילדה משוודיה. הן שיחקו ביחד, החליפו בגדים והפכו לחברות. גם אני רציתי חברה יפנית ואת החלום הזה הגשמתי. הייתי פעמיים ביפן, פגשתי מבוגרים וילדים ועשיתי מיזמים מקרבי לבבות, כמו ספר שמשלב ציורים של ילדים מיפן וילדים מאשדוד. הייתה לי תערוכת ציורים ונולדו לי 40 ספרים שכתובים באנגלית וביפנית ונמכרים באמזון", היא מסכמת בגאווה.