חוקר השואה חיים לזר-ליטאי, שאיבד את ידו בפעולת חבלה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, לימד את עצמו לכתוב ביד שמאל והחל לנהל יומן מצמרר בן 25 אלף עמודים ("זוכר ולא שוכח", בעריכת בתו ד"ר שרה אוסצקי-לזר, הוצאת 'נהר ספרים') מציע הצצה אינטימית לרגעים מכריעים בתולדות ישראל
באפריל 1944, במהלך משימת חבלה ברכבת צבאית גרמנית, איבד מפקד הפרטיזנים חיים לזר-ליטאי את ידו הימנית. רופא פרטיזני כרת אותה ללא הרדמה. זהו רק אירוע דרמטי אחד בחייו יוצאי הדופן של האיש שלימים יהפוך לחוקר ומתעד של הגבורה היהודית בשואה ואירועים חשובים במדינת ישראל. לפני בריחתו ליערות, היה לזר חבר המחתרת בגטו וילנה מטעם תנועת בית"ר, שם אימן חברי מחתרת אחרים בשימוש ברובים, באקדחים וברימונים. לאחר הצטרפותו ליחידות הפרטיזנים הסובייטים, השתתף בפעולות התנגדות נועזות נגד הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם.
לאחר המלחמה, עלה לזר לארץ ישראל עם אשתו חיה, שהייתה בחודש התשיעי להריונה. על אף פציעתו, לימד את עצמו לכתוב ביד שמאל והחל לנהל יומן מפורט שיגיע בסופו של דבר ליותר מ-25 אלף עמודים. מסמך יוצא דופן זה, שחלקים ממנו פורסמו לראשונה השנה ("זוכר ולא שוכח", בעריכת בתו ד"ר שרה אוסצקי-לזר, הוצאת 'נהר ספרים'), מציע הצצה אינטימית לרגעים מכריעים בתולדות ישראל.
היומן מתעד את פגישתו החשאית של לזר ב-1947 עם מנחם בגין, שהיה אז עדיין במחתרת, שם דנו השניים בגורל חברי בית"ר בשואה. הוא מתאר את האווירה הסוערת לאחר לכידת אדולף אייכמן ב-1960: "מזה קרוב לשבועיים רועשת גועשת הארץ… אנחנו, אנשי שארית הפליטה, היינו כהמומים ונרגשים, מלאי שמחה שלאחר 15 שנים עלה בידי אחינו ללכוד את אחד מגדולי צוררי עמנו".
מרגשות במיוחד הן מחשבותיו של לזר ערב מלחמת ששת הימים. "אין איש רוצה במלחמה", כתב, "כי כל אחד יודע שהיא מביאה שכול, דמעות וסבל בל-יתואר". ועם זאת הוא הכיר בכך שהפעם המצב שונה: "זוהי שאלה של לחדול או להיות, של חיים ומוות, לכולנו, למדינה כולה ולעצמאותנו".
היומן חושף גם את מעורבותו העמוקה של לזר בארגונים המוקדשים להנצחת השואה ותמיכה בשורדים, כולל יד ושם וארגוני לוחמים, פרטיזנים ונכי המלחמה בנאצים. באחד המפגשים של פרטיזנים לשעבר, הוא הרהר על חווית המלחמה שלהם: "אנו בעצמנו כלל לא מסוגלים לתאר מה בעצם קרה לנו באותה תקופה. כשמצאנו את עצמנו לפתע בתוך הגיהינום ההוא, לא היה לנו תקדים, לא היה לנו מדריך כיצד לפעול… ובכל זאת, חלק מאיתנו מצא דרך להילחם. ומה אאחל לילדים ולנכדים של כולנו? אכן, עליהם לדעת מה קרה לעמם, אך תפילתנו שלא ידעו ולו אפילו לא קצת מן הקצת מן החוויות האיומות שלנו ושיזכו לחיות כבני-חורין במדינת ישראל".
ד"ר דניאלה אוסצקי-שטרן, נכדתו של חיים לזר ומרצה בתוכנית ללימודי השואה ובחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי וחוקרת שואה ומלחמת העולם השנייה מציינת: "יומנו של לזר, שזה עתה פורסם, מציע לא רק תיעוד היסטורי, אלא גם פרספקטיבה עמוקה על האופן שבו ניצולי השואה סייעו בבניית המדינה, תוך שהם נושאים עימם את זיכרונותיהם הטראומטיים לצד תקוותיהם לעתיד. כתביו מהווים גשר יקר ערך בין הרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה היהודית לבין תקומת המדינה היהודית בישראל".
