המחזאית והבימאית הדר גלרון ניצבת מאחורי המחזה הישראלי המקורי "רק רצתה לרקוד", המבוסס על סיפורים אמיתיים שהתרחשו ב-7.10 ומאחורי ההצגה "פסטרמה" העוסקת בהשלכות ארוכות טווח בעקבות פגיעה מינית
"חיכינו, קיווינו ולמען האמת די התבאסתי מכך שבשנה הראשונה שבה כיו"ר הוועדה האמנותית (יחד עם נטלי צוקרמן), אף שלום לא פרץ (רק מלחמות פורצות מסתבר) ונאלצנו להודיע על ביטול הישראדרמה, החשיפה הבינלאומית לתיאטרון המאורגנת על ידי מאורגנת המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין. המתכונת הרגילה היא כ-60 אורחים מרחבי העולם שמגיעים לצפות בתיאטרון ישראלי. במקום זה יצרנו חשיפה דיגיטלית דינמית. להפתעתנו יש כמה אורחים הרפתקנים, שבכל זאת התעקשו להגיע למזרח התיכון הפרוע. מנגד חברות התעופה ביטלו טיסות. לבסוף יגיעו ארבעה או חמישה אורחים, שבאמת מגיעה להם מדליה של חסידי אומות העולם. ברור שמה שהם מחפשים כאן הוא לא (רק) תיאטרון, והם מגיעים לכאן כדי להביע סולידריות ולחפש את הגשר התרבותי המנחם. שניים מארבעת האורחים מגיעים מגרמניה. למה זה לא מפתיע"?
כך אומרת המחזאית והבימאית הדר גלרון, שבימים אלו מוצג המחזה הישראלי המקורי "רק רצתה לרקוד" שהיא ביימה ומבוסס על סיפורים אמיתיים, שהתרחשו ב-7.10 בהשתתפות שחקנים ורקדנים בוגרי בית צבי, לוחמים וניצולי מסיבת הנובה ובהם: רפאלה טרייסטמן פיקסנמייסטר, ג'סיקה אלטר, אנה דוברוביצקי, יעל תמיר, רון מזרחי, יובל אדנבלד ועוד.
גלרון מגלה כי מאז השבעה באוקטובר היא לא מפסיקה לכתוב את עצמה לדעת. "זו הדרך שלי לחקור את החיים. הבנתי שיש רוב דומם של א.נשים שכל כך בהלם שהם מנסים לחיות כאילו כלום לא קרה. זה כמו להתנהל בעולם עם נמר על הגב. ההצגה, שיצרתי עם 'דור הנובה', היא הדרך שלי להעלות את המודעות למה שהיה ואת האחריות הקולקטיבית של כולנו למה שיהיה. המחזה מבוסס על עשרות סיפורים אמיתיים, שלקחתי לי את החופש האמנותי לרקום יחד לסיפור 'פיקטיבי' אחד".
ליה (21) צעירה יפהפייה, חכמה ומלאת חיים רק רצתה לרקוד, אבל לגורל היו תוכניות אחרות. עבור ליה המלחמה נגמרה בשבעה באוקטובר, אך עבור אהוביה היא רק התחילה. גבריאל (20), בן זוגה של ליה, בחור חרדי שחי חיים כפולים, שורד את התופת אך לא זוכר איך, ומה קרה לליה. הוא מתייסר מהשאלה האם היה 'גיבור' והאם עשה הכל כדי להציל את אהובתו. גאיה, (22), חברתה הקרובה של ליה, היא זו שקנתה לליה את הכרטיסים היקרים, וכעת מנסה להבין למה דווקא היא ניצלה ומה משמעות החיים. ויקי (40), אמה של ליה, עולה ותיקה מרוסיה, לא מקבלת את דבר מותה של בתה היחידה. היא תמצא אותה, גם אם תצטרך לנסוע עד סוף העולם. סיפורה של ליה הוא גם סיפורו של דור שאסון נוראי גורם לנו להגדיר מחדש את זהותנו – האישית, החברתית והלאומית.
במקביל, בימים אלו מוצגת ההצגה הסוריאליסטית "פסטרמה", שגם אותה מביימת הדר גלרון, ןבה משתתפות אלכסנדרה צ'רנבסקי (סשה), מעין קילצבסקי / ליטל לוזון, נטע עמנואל, יעל שרייבר והדר גלרון, על טראומה ריאליסטית, המבוססת על עשרות סיפורים אמיתיים ועוסקת בהשלכות ארוכות טווח בעקבות פגיעה מינית. נקודת ציון חשובה להצגה "פסטרמה" שפתחה את כנס היפ"ם (היפ"ם = החברה הישראלית לאבחון טיפול ומניעת פגיעה מינית), שהתקיים לאחרונה בתל אביב. מאות רופאות, פסיכיאטריות, עובדות סוציאליות ופסיכולוגיות, שמתכנסות כאחיות לדבר על אחת הפגיעות הנוראיות ביותר הקיימות.
הדר גלרון, המצהירה כי "הליצן העצוב זה השם האמצעי שלי", מגלה ההצגה "פסטרמה" נכתבה בעקבות ליווי של קרובת משפחתה, שרק בגיל בוגר גילתה שהייתה קרבן להתעללות מינית מתמשכת בילדותה. "סיפור הפגיעה הוא לא העיקר, אלא ההשלכות ארוכות הטווח של פגיעה כזאת. פוסט-טראומה מורכב זה מצב שנוגס בכל חלקה טובה בחיים – ביחסים של זוגיות, בהורות, ביחסים בעבודה, בדימוי עצמי, בריאות הגוף והנפש. ד"ר דפנה ערמון, פסיכיאטרית ומנהלת מחלקת 'בדרכי' לטיפול בפוסט טראומה, אמרה שמכל האמנויות שהיא ראתה אודות פגיעה כזאת 'פסטרמה' היא לאין ארוך החוויה הכי משמעותית. לעיתים מגיעים ומגיעות מטפלים להצגה שנשלחו לצפות על ידי המטופלת שלהם כדי להבין מה הן עוברות. גם בתום ההצגה בכנס היו רופאות ופסיכיאטריות שאמרו שלמרות שהן מטפלות עשרות שנים בנפגעות, ההצגה נתנה להן לראשונה אפשרות להרגיש מה הן מרגישות".
במה עוסקת ההצגה "פסטרמה"?
"היא בסך הכל מיינדפאק של שעה בראשה של תמר, אחרי שהיא יולדת את בנה. למרות עשר שנות טיפול הורומונלי היא לא מסוגלת להניק אותו, לחבק אותו או אפילו להביט בו, והיא לא מבינה למה ואיפה כל האהבה האימהית שאמורה להציף אותה. ההצגה מלווה אותה מהדחייה הראשונית ועד להושטת זרועות לאסוף אותו אליה".
בהצגות שלך את עוסקת רבות בפוסט טראומה. מהיכן מקומות אצלך את מתחברת לנושא?
"אני גם שואלת את עצמי. באמת נהייתי קצת 'מומחית' לטראומה. גם למדתי כמה סוגים של טיפולים (רייקי, תטא הילינג, ביו-אנרגיה, קבלה, מדיטציה, גישור ועוד. אולי כי גדלתי בבית לא פשוט ואולי כי מאז ומתמיד אנשים והמבנה האנושי עניינו אותי. אמי רצתה שאלמד פסיכולוגיה, וכתיבה היא כמו תהליך פסיכולוגי וגם בימוי. אנשים נפתחים אליי בקלות (לפעמים סתם אנשים ברחוב), כי אני באמת אוהבת להקשיב. אני סאקרית של סיפורים. הבת שלי צוחקת עליי שכל חשמלאי, אינסטלטור או טכנאי שנכנס אלינו הביתה לחצי שעה, אני כבר יודעת את כל סיפור חייו, ויש בזה משהו. בנוגע לטראומה עברתי כמה כאלה: תאונת דרכים ותקיפה מינית (ניצלתי מאונס, תודה לאל).מומחה המוח ד"ר ג'ו דיספנזה (גם למדתי כמה קורסים שלו) אומר שהמוח שלנו יכול להיות או בהישרדות או ביצירתיות. כששמעתי את זה הבנתי למה אני יוצרת אובססיבית בלי סוף. אם יום אחד עבר ולא יצרתי מ-ש-ה-ו (וזה יכול להיות דבר שטותי), אני מרגישה 'ריקה'".
איך נושא מסיבת הנובה תפס אותך כל-כך?
"איך לא? חבורה של צעירים יפים, מוכשרים (בגיל של הילדים הגדולים שלי), שכל חייהם כבר לא לפניהם, והם בסך הכל יצאו לרקוד. גידלנו את הילדים שלנו להאמין שהכל אפשר, שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, שהם מוגנים ושלעולם לא עוד, וטעינו. הדבר הראשון שכתבתי אחרי השבעה באוקטובר היה סליחה לילדים. רוב ניצולי הנובה מרגישים שקופים בחברה, הרבה אובדנות ולצערי גם התאבדויות. רציתי לאסוף ולחבק את כולם. זו לא הייתה החלטה בראש לשים את הנובה במרכז, אלא אינטואיטיבי כי זו כמו קפסולה שמכילה הכל. אני רוצה לא רק להביא את החיים אל הבמה, אלא גם להחזירם חזרה לקהל, עם שאלות ולב פתוח. הכוכבת של 'רק רצתה לרקוד', רפאלה טרייסטמן פיקסנמייסטר, הייתה במיגונית 6-5 שעות . בן הזוג שלה נרצח שם, והיא כמו מיגדלור של כוח ותקווה. בשבילה, בשבילם, וגם בשבילי – חייבים להנכיח את השורדים . עבור אלה שנרצחו המלחמה נגמרה ב-7.10, אך עבור השורדים היא רק התחילה אז".
כיצד היה לעבוד עם הניצולים והניצולות מנובה?
"לפעמים לא ברור אם זה חדר חזרות או חדר טיפולים. זה מפגש בלתי אמצעי בגובה העיניים עם א.נשים וסיפורים גדולים מהחיים. ההצגה מעבירה את השבר בזהות אישית חברתית ולאומית בעקבות ה-7.10. הכי נהניתי להמציא את הדמות של דיג'י שמש, שורד נובה שהופך למנטור להישרדות עם 'תרפיית הכחשה'. אני באמת לא יודעת אם יותר טוב לדעת או לא לדעת".
איך לא לערבב פוליטיקה ואמנות?
"כיום לצערי הכל פוליטי. גם מי שאמרה על עצמה שהיא לא פוליטית הפכה לפוליטית. להיות אמא – גם זה פוליטי. כיוצרת לא מעניינת אותי הפוליטיקה, אלא בני אדם והיחסים ביניהם, ובמקום הזה האמנות מנצחת. הפוליטיקה במהותה נועדה להפריד ולמשול, ואילו האמנות עושה ההיפך – היא מייצרת גשר ודיאלוג".
