כשכיכר העיר ריקה הגלריה מלאה ביצירות אומנות

האומנית רות שומרוני מציגה תערוכה חדשה בשם "כיכר העיר ריקה" (אוצרים: שרי פארן, אריה קוץ) בגלריה פריסקופ בתל אביב, שתיפתח ביום שבת 24.2 בשעה 11:30

האומנית רות שומרוני מציגה תערוכה חדשה בשם "כיכר העיר ריקה" (אוצרים : שרי פארן, אריה קוץ) בגלריה פריסקופ בתל אביב, שתיפתח ביום שבת 24.2 בשעה 11:30.

תערוכה זאת נהגתה לפני שנתיים. לפני המבול, לפני שהשמיים נפלו עלינו, לפני שמגדל האשליות התנפץ, והותיר אותנו עירומים, יתומים, ובפיות פעורים. באותה תקופה עסקה רותי בפיתוח מבנים אורבניים, דמיוניים, מלאי קישוטים ונצנצים, כמחאה נגד הנוף העירוני המשתנה מול עינינו ולא לטובה.

מגדלים מונוטוניים יצוקים מבטון בעלי חזיתות מזכוכית מתמרים אל על כשהם חוסמים את יפי הטבע, השמיים והים, צמרות עצים, ציוץ ציפורים, הווי שכונתי, הולכי רגל וילדים המשחקים ברחוב.

יצירה של האומנית רות שומרוני, צילום: פרטי

ה7 באוקטובר שינה תפיסות עולם, צורות ראייה ורגשות. המבנים שהיא יצרה, נשארו מבנים בעלי שתי קומות. קומת הבסיס נוצקת בצבעי חימר שונים המעניקים לה יופי טבעי, מכוסה בטביעות אצבעותיה של רותי כרמז לאריחים עתיקים. על גוף המבנים חריטות בדגמים מופשטים, סמליים שהיו רווחים בפסלים של קבוצות שבטיות. על גבי קומת הבסיס מתנשא מאין מכסה פיסולי וייחודי המעניק לכל מבנה מאפיינים אישיים אך לו.

המבנים עומדים מכונסים, נעוצים באדמה, סביב חלל ריק, מטאפורה לכיכרות שהתרוקנו מאנשים כתזכורת לתקופת הקורונה עת היינו מנותקים וספונים בבית. המבנים מאזכרים צריחים, או מבנים המציינים מקומות קבורה, טירות נטושות, או מקומות רחוקים השאובים ממאגרי הזיכרון האישי והקולקטיבי.

הכיכרות המקומיות בזמן הזה מלאות בשתיקה רועמת של אובדן תקווה וייאוש. הכיכרות מוקדשות לתזכורת החטופים, צילומיהם מעוררים תחושות של חרדה, אימה, ודאגה לשלומם. קולות של שמחה וצהלה מוחלפים בים של דמעות, ומחאות מסוגים שונים. נרות, דגלים, צילומים הופכים את הכיכר למחוז זיכון קולקטיבי למציאות טורדנית וסוריאליסטית. כיכר העיר ריקה ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה, מקוננת נעמי שמר בשירה ירושלים של זהב.

משהו בתוכנו נשבר, המשחק מכור, הביטחון האישי והקולקטיבי התמוססו. אל מול הכיכר המטאפורית, נפער קיר העיניים. לצידו קבוצת הצעקה, ראשיים אנונימיים פעורי עיניים ופעורי פה, שהצעקה בוקעת מהם, ממלאה את חלל הגלריה, והולכת ומתפשטת בעולם כולו. הצעקה המבטאת חרדה קיומית הופכת לסמן העיקרי של היצירה, כשהיא מבוטאת באקספרסיביות קיצונית, חפה מכל תו מיותר. העיניים מתבוננות בסצנה הזאת כממאנות להאמין.

קופסת חימר קטנה שבמרכזה עין מזוגגת בזכוכית מלאכותית, יוצרת את האישון הנראה כעין תותבת, מבט קפוא מתוך חלון בדיוני. העין- כפצע מבפנים, מזכירה את כותרת סרטו של סטנלי קובריק מ-1994- "עיניים עצומות לרווחה". המיצב של רותי שומרוני הוא אנדרטת זיכרון יפהפייה , פיוטית למה שהיה ולא יחזור. האם נקום מהשברים? האם נוכל לעמוד אל מול התהום ולהינצל?