יפית סרנגה, יוצרת באומנות ובפילוסופיה, נכדה למשפחת קצבים ופעילה למען שחרור בעלי חיים, הוציאה לאור את "וחך, אוכל יטעם-לו" (הוצאת צמרת), ספר עיון ופילוסופיה העוסק בעידן המודרני ומופץ בסטימצקי, בצומת ספרים ובחנויות הדיגיטליות
"אחד הטעמים לחוק צער בעלי חיים נבע מהתפיסה שמי שיתאכזר לבעלי חיים יתאכזר בסופו של דבר לבני אדם או שלא יעשה כלום כאשר הוא עומד מול מקרה בו מתקיים עוול לבן אדם אחר. כלומר, הבסיס לחוק הוא הבנה שכשעוסקים בבני אדם וגם בבעלי חיים מדובר בישות סובלת שיש לה תחושה ויכולת לחוש כאב וסבל. לכן ההתייחסות המוסרית לבעלי חיים ביחס לזכות לחיים ללא התעללות ופגיעה מכונת צריכה להיות זהה. תעשיית בעלי החיים לא מוכרת לך בעל חיים, היא מוצרת לך מוצרים, וזה ההבדל העיקרי בין מה שהיה פעם למה שקורה כיום – התייחסות אינסטרומנטלית לבעלי החיים כשבעלי חיים שמוגשים באריזות פלסטיק. צרכן שקונה בסופר בשר מהקצבייה לא רק שלא יודע מהי הדרך שעבר בעל החיים עד לצלחתו, אלא לעיתים אינו יודע אפילו איזה בשר הוא קונה ומאיזה בעל חיים הוא נלקח".
כך אומרת יפית סרנגה, יוצרת באומנות ובפילוסופיה, נכדה למשפחת קצבים, בעלת תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בר אילן ותואר ראשון בתקשורת וניהול מהמכללה למנהל. היא מכהנת כסמנכ"לית שיווק בחברת ההייטק קומטל ישראל ופעילה למען שחרור בעלי חיים. בימים אלו יצא לאור "וחך, אוכל יטעם-לו" (הוצאת צמרת), ספר עיון ופילוסופיה שהיא כתבה, שעוסק בסוגיות פילוסופיות שונות הרלוונטיות במיוחד לעידן המודרני התעשייתי. הספר שואל שאלות רבות שצצות כמעט בכל משפחה, וכמעט בכל דיון סביב שולחן האוכל, ולכן טוענת סרנגה "העיסוק בשאלות אלו הוא חשוב במיוחד והינו צו השעה".
הספר מופץ בחנויות הספרים סטימצקי, צומת ספרים ברחבי הארץ ובחנויות הדיגיטליות. כיוצרת, כציירת וכאומנית מחאתית במקביל להשקת ספרה הקימה סרנגה גם תערוכת יחיד בנושא (אוצרת: מיכל סדן), שבה הציגה מבחר מציוריה האקטיביסטים המהדהדים את מסרי הספר באירוע שנערך לאחרונה בגלריית INTU בארנה הרצליה פיתוח.
לדבריה, אחד הסממנים של העידן המודרני הוא שככל שדבר יפה בתפארתו כך הוא מכוער בקלקלתו. "אנו מתקדמים מאוד מבחינה מודרנית, אך באותה מידה העידן המודרני נחשב לשקיעה מוסרית כי לא עצרנו לבדוק כיצד המעשים שלנו מסתדרים מבחינה אתית. אחת התופעות והבעיות לדיסוננס זה הוא תעשיית בעלי החיים. מצד אחד הצלחנו לייצר טכנולוגיות אדירות, קווי ייצור יעילים, לבצע 'השבחה גנטית' לבעלי החיים, אבל לא עצרנו להתבונן על ה'מפלצת' שיצרנו – התייחסות לבעל חיים סובל, כואב ובעל רגשות ככלי למימוש צרכינו באדישות מוחלטת לצרכיו הפיזים, המנטלים ואף האבולוציונים. תעשייה של אכזריות מכוונת ואלימות לשמה. התעשייה מבצעת פרקטיקות שרוב האנשים לא היו לוקחים בהן חלק אם היו צריכים לבצע זאת בעצמם. כך למשל, תעשיית העוף מתהדרת בהגדלת חזה העוף של העופות כי אנשים אוהבים לאכול שניצלים. משמעות הדבר היא יצירה של עיוותים גנטיים לבעל חיים באופן שהחזה שלו כה גדול שגופו קורס ורגליו לא מצליחות לשאת את עומס גופו, התעשייה אמנם עיוותה את החזה של בעל החיים למקסימום, אבל היא 'שכחה' לעוות גם את רגליו באופן שיוכלו להתמודד עם השינויים הפיזיולוגים שהיא יצרה לתרנגול, כך נוצרים בעלי חיים אומללים שסובלים כל חייהם בעבור שניצל בצלחת. זה מצב של חושך מוסרי כשאף אחד לא עוצר לשאול איך מתירים לתעשייה לעשות דבר כזה. חייו של תרנגול יכולים להגיע ל 7-10 שנים, רוב האנשים אינם מודעים לכך שעופות נשחטים אחרי 42 יום בלבד, כך שלמעשה אנשים קונים אפרוח מגודל שמפוצץ בזרזי גדילה. כיום אנו משמידים בעלי חיים ומתנהגים אליהם באופן אכזרי. לאדם יש יכולת מנטלית להפעיל יכולת רפלקטיבית – התבוננות ובחינה פנימית האם מעשיו טובים או לא. כיום האנושות נחשבת לכוח גיאולוגי ויש בכוחנו להשפיע על הסביבה שלנו, יש לנו אחריות ויכולת לשנותה. ככאלה אנחנו חייבים להיות לא רק בעלי התובנות והיכולת אלא בעיקר בעלי האחריות".
בכריכה האחורית של ספרה "וחך, אוכל יטעם-לו", המבוסס על תזה שלה בפילוסופיה מאוניברסיטת בר אילן, כתוב: "העידן המודרני הוא עידן של האדם המרוכז בעצמו, זה שדואג למימושו העצמי, זה אשר קנאי לחופש הבחירה שלו ולזכויותיו. זה עידן גדוש בשינויים בכל תחומי החיים, ביניהם גם שינוי משמעותי במזון שהאדם בוחר לצלחתו. בספר מקיף ומעמיק זה מזמינה המחברת את הקורא לדיון פתוח, מוסרי ומעמיק על מקומו של האדם ביחסיו עם בעלי החיים, הכוחות הפועלים עליו בעידן המודרני ואחריותו האישית להשלכות בחירת מזונו. הכותבת בוחנת כיצד בעידן שבו האדם מרוכז בעצמו, במימושו ובצמיחתו האישית, משפיעה אכילת בעלי חיים על התפתחותנו המוסרית, אושרנו ויכולתנו לחיות קיום אנושי מספק. הספר עוסק בשאלות פילוסופיות חשובות ואקטואליות – האם אכילת בעלי חיים היא בחירה אישית ולכן אין להתערב לאדם בתזונתו? באיזו מידה, אם בכלל, האדם מודע למעורבותו בתעשיית בעלי החיים כצרכן? מה ייחודי לתקופה המודרנית אל מול הטענה כי האדם מאז ומתמיד אכל בעלי חיים? ומהי בסופו של דבר 'המידה הטובה' האריסטוטלית המוסרית ביחס לאכילת בעלי חיים בעידן המודרני?".
יפית סרנגה, תושבת רעננה, אמא מאוהבת לשירן, ובת גאה לריטה ובני סרנגה, עוסקת בשלושה תחומים: פילוסופיה, אומנות ושיווק "המשתלבים ושזורים בי, כאשר אני משתמשת בכל הכלים שיש ברשותי וביכולותיי להנכיח את השקפת עולמי בניסיון לעורר שינוי מהותי בעולם. הפילוסופית שבי חוקרת את מושגי ההכרה האנושית כמו: קיום, מציאות, נפש, הכרה, היגיון, מוסר, סיבתיות, ידע ושפה, כאשר אני מתמקדת בעיקר באתיקה, תחום העוסק באופי האנושי ובדילמות הרלוונטיות לעידן המודרני הנוגעות לפילוסופיה של המוסר. באמצעות שיח פילוסופי אני מציגה גישה ביקורתית העוסקת במהות המוסריות ובביצוע הערכות מוסריות, מה נחשב טוב ורע בעידן המודרני? ומהו המעשה הראוי לעשות?".
יפית מסבירה כי בספרו "המדע העליז" כתב ניטשה ש"כל אמנות היא פילוסופיה" "ובאופן דומה האומנית שבי מביאה את המסרים שברצוני להעביר באמצעות תפיסה חושית. אני מציירת מסרים באמצעות חיבור של תחום האסתטיקה באומנות לפילוסופיה של המוסר אני מציירת מסרים. אני ציירת ריאליסטית המחזיקה בגישה אמוטיבית באומנות, המדגישה את יכולתה של יצירה לעורר רגשות בצופה. כטבעונית, בכל ציור שאני מציירת יש מסר שאני רוצה להעביר. בציורים שלי אני מציירת לא מה שאנשים רוצים לראות, אלא מה שאנשים בעיניי צריכים לראות. לא כל הציורים שלי נעימים לעין. חלקם יראו באומנות שלי את הגאולה, ואחרים יראו בה את הסבל, בכל מקרה הרצון שלי לצייר נובע מהצורך לגרום לשינוי התנהגות – ואם הצלחתי לעורר רגש בצופה, ליצור מודעות ולגרום לשינוי חיובי שיוביל לצמצום הצריכה מהחי – מבחינתי זכיתי".
יפית, שאת כל ציוריה ניתן לרכוש כקובץ מודפס או כקובץ דיגיטלי בגדלים שונים, הציגה את יצירותיה, בין היתר, בתצוגות קבועות ומתחלפות ובהן: גלריה בן עמי בתל אביב, גלריה Art & About, גלריית חיל האוויר בהרצליה, Galerie de l'Hôtel de Ville du IXe Arrondissement Paris – גלריית בניין העירייה של הרובע התשיעי בפריז, ובתצוגות מתחלפות שונות כגון: אמנות בשדרות תל אביב – 100 שנה לתל אביב, REDBULL CAN ART, סייטקס – תערוכת פינגווינים ועוד.
ב-20 השנה האחרונות היא עובדת בחברת ההייטק קומטל ישראל, וכיום מכהנת כסמנכ"לית השיווק של החברה. הכישורים שרכשה במהלך השנים וניסיונה הרב הביאו אותה לפתח יכולות גבוהות בכל הקשור לקידום רעיונות ומוצרים. "אני אוספת את כל הידע ויכולותיי בתחום הפרסום, השיווק והקד"מ, ופועלת לקידום מודעות לעוולות תעשיית בעלי החיים, להפסקת צריכת מזון מהחי ומעבר לתזונה מהצומח", היא אומרת.
לטענתה, הדרך להבין את האדם היא להבין את הסיפור שבו הוא חי. "אנשים מתייחסים להיתר שניתן בתורה לאכילת בעלי חיים ופוטרים את עצמם מאחריות מוסרית, אבל בפועל גם ההיתרים שנקבעו על ידי הגדולים בתורה לאכול בעלי חיים מסויימים לא נבעו מחוזקו של האדם, אלא מחולשתו של האדם ומהרמה המוסרית בתקופה אז. בספר 'בראשית' עם בריאת העולם מצוין כי לאדם ניתן מזון מהצומח. זה היה רק לאחר המבול הותרה אכילת בעלי חיים. מספרים כי התקופה הייתה רוויה באלימות ובמוסר ירוד, לא זו בלבד שאכלו שם כל בעל חיים אלא היה גם קניבליזם. לכן היה צורך למסגר את הנושא ולהגביל את הצריכה. ההגבלה לא נבעה רק ממניעים דתיים, אלא בעיקר ממניעים כלכליים, כך למשל בעלי החיים שהתירו למאכל הם בעלי חיים אוכלי עשב, שלא מתחרים עם האדם על מזונו. אבל אם בעבר גידלו בעלי חיים ודאגו להם ולרווחתם כחלק מהמשפחה המורחבת, כיום מדובר במפעלים שמגדלים בעלי חיים בפס יצור, בהתייחסות מינימלית לצרכיהם ולסבלם. באכזריות ובהתעללות מכוונת. כך יוצא מצב שאנשים בתפיסתם חושבים ש"אכילת בעלי חיים טבעית" אבל בפועל אין שום קשר בין טבע למה שקורה בפועל. אנשים שצורכים מזון מהחי בעידן המודרני לוקחים חלק פעיל בפעולה מעוולת כלפי זולת אחר, וכך, לטענתי, הם פוגעים בשלמותם המוסרית".
בספר יש פרק שלם שעוסק בעידן המודרני ובתחלואותיו ושואל שאלות מוסריות מהותיות גם על חופש הבחירה. "רוב האנשים רוצים להאמין שהם בוחרים את המזון המוגש לצלחתם, אבל האם זה באמת כך? יש כל כך הרבה מנגנונים המסתירים מאתנו מידע לגבי התהליך שבעלי החיים עוברים, והמזון שאנחנו אוכלים שמעלים בספק את השאלה האם הבחירה היא בחירה חופשית במובן העמוק של המילה. אחת הדוגמאות היא השימוש שלנו בשפה ובמילים שמסתירות את מה שאנו לוקחים בו חלק – שניצל ולא חזה של תרנגולת, סטייק ולא נתח גופה של פרה, בייקון ולא חזיר. התעשייה גם דואגת להסתיר את סבלם של בעלי חיים – לא תראו מפעלים בתל אביב או ברעננה, אלא רק בפריפריות, לא רואים הובלות של בעלי חיים המובלים לשחיטה ביום אלא בשעות הלילה. התעשייה גורמת לך לא לראות, לא לשמוע ולא להריח אלא רק לצרוך כאוטומט, ללא מחשבה, הכל כדי שנוציא את כרטיס האשראי ונקנה. זה התפקיד שלנו: להיות צרכנים בורים. אז נשאלת השאלה בעידן המודרני האם אפשר במצב כזה לקרוא לצריכה של מזון מהחי בחירה חופשית?".
בספרה יש חמישה פרקים ופרק סיכום. הפרק הראשון עוסק בבעלי חיים וטבע בסביבת האדם ויוצר שחזור של יחסי אדם חיה ומזכיר את הקשר שבין האדם לטבע ולסביבה, שהרי האדם לא חי את הסטורית חייו בנפרד מהסביבה ומהחי, אלא כחלק בלתי נפרד ממנה – כשמלחמות נוצחו על ידי בני אדם זה היה באמצעות סוסים, כשמזון נחרש ונקצר מהשדות זה היה באמצעות שוורים. "אין הפרדה בין האדם לטבע, אנחנו לא מעליו, אנחנו חלק ממנו. ואנו כבני אדם שהשתלטנו על הטבע יש לנו אחריות גדולה ומכופלת לדאוג גם לבעלי החיים והטבע".
בפרק השני בספר היא עוסקת במודרניות ובתחלואות המודרניות והאם אנו באמת מגשימים את עצמנו או שזו למעשה הונאה עצמית? "ברגע שאין לך חשיבה ביקורתית ואתה לא לוקח אחריות מוסרית על מה שאתה משתתף בו, אתה לא יכול להגיד שיש לך בחירה. זו הונאה עצמית ולא הגשמה עצמית. למעשה אנו לא בוחרים את חיינו, אלא תעשיות שונות גורמות לנו לחשוב איך להתנהג, מה לאכול וגורמות לנו להיות מכונות צרכניות", היא אומרת. בפרק השלישי היא מבקשת לעצור ולשאול אם זה המצב בתעשייה האם אנו מודעים לעוולות שאנו לוקחים בהם חלק והאם אנחנו מוכנים ורוצים לקחת בזה חלק? "רוב האנשים אינם רפלקטיביים ואינם מודעים לתהליכים בהם הם לוקחים חלק כצרכנים".
בפרק הרביעי היא מסבירה כי מאחר ואנו לא רפלקטיביים בהחלטותינו ביחס למזון מהחי, אנו צריכים לשאול את עצמנו מהן המחויבויות המוסריות שלנו בכל הנוגע לתעשיית בעלי החיים ולאכילתם, מהי המידה המוסרית ביחס לבעלי חיים והאם אנו יכולים לחיות קיום אנושי מספק כשאנו לוקחים חלק בפעולות מעוולות זו. "אני עוסקת בשאלות מוסריות ובבחירה חופשית ומפגישה את גישות פילוסופיות שונות וכיצד הן היו מתייחסות לתעשיית בעלי החיים בעידן המודרני מבחינה פילוסופית, אם זה קאנט, וניטשה, וסינגר ורבים אחרים ולבסוף גישת 'המידה הטובה' של אריסטו, שלה אני מקדישה את הפרק החמישי כולו ושואלת מהי מידת האיזון בכל הקשור לשאלות של מוסר".
לסיום אומרת יפית כי לעידן המודרני יש יתרונות רבים, ביניהם הקריאה לאנשים לחשוב לבד, לממש את עצמם ולעבוד על שיפור עצמי מתמיד. דווקא מהסיבה הזו יש מקום להתייחס לתעשיית בעלי החיים, ולעזור ולשאול האם פרקטיקות כאלה תואמות את האדם שאנחנו רוצים להיות, את החברה שבה אנו רוצים לגדל את ילדינו. אחד הסממנים השליליים לעידן המודרני הוא שההתייחסות הערכית נעשית דרך עיניו של האדם – דיון אתנופוצנטרי, כלומר מצב בו מעשה ייחשב לחיובי או לשלילי לפי תועלתו והשפעתו כלפי בני האדם בלבד. כך אנו כופים על בעלי החיים התייחסות אליהם כאל מזון בלבד ולא למהותם כבעלי חיים. אנו שוכחים שיש לנו הרבה מן המשותף איתם כי אנו בעצמנו בעלי חיים, גם אם שונים מהם. כשאנו מסתכלים על בעל חיים אנו מדמיינים מה הוא חושב ורואי בעיני רוחנו כיצד הוא מתכנן את מהלכיו, כך למעשה אנו מבצעים האנשה, ועצם העובדה שאנו מסוגלים לעשות פעולה מנטלית כזו מראה על הדימיון בינינו לבעלי החיים האחרים, הם זולת ולא עצמים, וככאלה אסכם את התורה כולה – 'ואהבת לרעך כמוך'".
