המשוררת, הסופרת והאומנית יפה וגנר (יאיר-פור) הוציאה לאור שמונה ספרים, ובהם הספר "למים אין צבע" (הוצאת גמא) העוסק במקומה של האישה ביהדות עיראק. היא מגלה כיצד הצליחה לעשות מעבר משמעותי לכתיבה – מהייטק ומלימוד ציור, אופנה, תולדות הלבוש ותולדות האומנות

"הקיפוח היה ברקע לאורך כל ילדותי וגם בחיי הבוגרים. בבית הספר חשתי שונה ולא שייכת. היו מורים שנתנו לי תחושה שבאתי ממקום נחשל ושמהנחשלות הזאת אין לי לאן להתפתח. בבתי הספר כלל לא לימדו אותי את סיפורה של יהדות המזרח על גווניה הרבים. לכן כילדה הייתי בטוחה שלא היו אנשי תרבות, הוגים, משוררים, סופרים ואפילו אומנים בקרב התרבות שבה גדלתי. למדנו רק על התרבות היהודית באירופה, אולי משום שהמורים שלנו הגיעו מתרבות זו. כילדה התביישתי בשפת אמי, הערבית, וסירבתי לדבר בה. כיום אני מצטערת על כך. במרוצת הזמן הבנתי שנעשה לי עוול. בעקבות זאת כתבתי ספר שירה בשם 'שפת אם', שהחזיר לאמי שלא ידעה קרוא וכתוב את כבודה ולשפת ילדותי את מעמדה".

כך אומרת המשוררת, הסופרת והאומנית יפה וגנר (יאיר-פור), שבימים אלו יצא לאור ספרה החדש "למים אין צבע" (הוצאת גמא). מדובר ברומן העוסק במקומה של האישה ביהדות עיראק. בעבר נושא זה חילחל לסיפורים הקצרים שכתבה יפה ועסקו בסיפור קליטתם של העולים החדשים בישראל. במרכז הרומן נמצאת הילדה שרה שבמרוצת הזמן הופכת לאישה. בכל פרק פוגשת שרה בדרכה באישה אחרת, ואותה אישה נותנת לה סיפור, כצידה לדרך.

סיפורה האישי של הגיבורה וסיפורה של יהדות עיראק נפרשים בספר ברכות ובאהבה, על רקע אירועים היסטוריים מכוננים. בלשון חיה וציורית וללא כחל וסרק מתוארים חיי הקהילה היהודית במלוא עוזם. לעיני הקורא נפרשת סאגה משפחתית רחבת יריעה וסוערת ונפרשים סיפורים של נשים שחיו, עד עתה, בצילם של הגברים, והרומן מביא אותן לקדמת הבמה.

עד כה היא הוציאה לאור שמונה ספרים: "כאב הבית" (שירה) בהוצאת כרמל (2006), "כתמים על הצחוק"  (שירה) בהוצאת כרמל (2008), "הצפייה הצהובה של החרצית" (שירה) בהוצאת צבעונים (2010), "ריח של כחול כביסה ושום" (סיפורים קצרים) בהוצאת כתב (2012), "דמעות בגודל החידקל" (סיפורים קצרים) בהוצאת כתב (2014), "שפת אם" (שירה) בהוצאת כתב (2016), "מטליאה פיסות שקט" (שירה) בהוצאת צבעונים (2021), ו"למים אין צבע" (רומן) בהוצאת גמא (2022).

יפה נולדה בעיר אהוואז שבאיראן למשפחה עיראקית. היא עלתה לישראל בשנת 1950 הישר למעברת שער העלייה. ילדותה עברה עליה ברמת גן. היא למדה מקצועות אופנה בבית ספר התיכון ויצו צרפת. לאחר מכן סיימה סמינר למקצועות האופנה, ולימדה ציור, ציור אופנה, תולדות הלבוש ותולדות האומנות. במשך השנים  עברה לירושלים ולמדה ציור בבצלאל.

תערוכות של ציוריה של יפה הוצגו בתל אביב ובירושלים. במשך 20 שנה היא התפרנסה מהוראה, לאחר מכן למדה תכנות ועבדה כאשת חומרה וכמעצבת שבבים ובמספר חברות הייטק כמו: סיסקו, סילקון ווליו, דיגיטל ועוד. לאחר פרישתה החליטה להשלים חומרי שירה ופרוזה שכתבה במשך השנים, ושיריה התפרסמו בירחוני ספרות. היא מתגוררת בירושלים בבית בן 140 שנה, ובגלריית 'בית נעימה' היא מארחת ללא תמורה ומעניקה בית חם לציירים ותיקים כחדשים.

יפה: "בחיי היו מספר שינויים, שהמשמעותי ביותר היה המעבר מהייטק לכתיבה. מעבר מדיוק ועבודה יסודית, מסודרת וקפדנית – אל חופש כמעט מוחלט של יצירה. חופש זה והעבודה ללא מגבלות זמן ומקום קסמו לי. בכתיבה שלי אין שינוי, והמעבר משירה לפרוזה ומפרוזה לשירה די טבעי לי. נוסף על כך, בחלק מסיפוריי אני משלבת שירים ולהיפך. בספר 'שפת אם' אני משלבת קטעי פרוזה שירית בין השירים. היו פעמים שסיפור התחיל משיר שכתבתי, או ששיר נכתב כתוצאה מתובנה שקיבלתי תוך כדי כתיבת סיפור".

מה לדעתך אפשר להביע בשירה שאי אפשר להביע בפרוזה?
"קטונתי מלדבר על משוררים ועל סופרים אחרים, ואוכל להביע רק את עצמי. אצלי שירה ופרוזה הן שתי דרכים שונות ליצור קשר באמצעות המילים. בכל אחת משתיהן המטרה היא להביא את הקורא לידי ריגוש. הפרוזה אצלי מבוססת על עלילה, ויש בה סיפור המתקדם על ציר הזמן. לתקופה ולעת יש חשיבות רבה, משום שאני רואה את עצמי מביאה את רוח התקופה בסיפורים שלי, בעוד שהשירה מביאה לידי ביטוי את מצב הרוח שלי שיוצר אווירה מיוחדת. בשירה אני מנסה להביא לידי ביטוי רגשות. בשירה יש לי דיאלוג עם עצמי, ואני  משתמשת בדימויים ובמטפורות על מנת להבין את הדבר החמקמק הזה שנקרא עצמי".

האם יכולתך לצייר מסיעת לתיאורים בפרוזה
"יש פער גדול בין השירה שלי לציורים שלי. בעוד שהשירים שלי מופשטים ולעתים קרובות גם אניגמטיים ועוסקים רבות במה שמסתתר מאחורי תולדות חיי, שפת הציור שלי היא ברורה, ריאליסטית ומעוגנת במציאות. גם בסיפורים וגם בציורים אני מתעדת תקופה למען הדורות הבאים. לעתים נכנסים ציורים אל תוך הסיפורים ויוצרים מתח. בעבר היה ניסיון לצייר שיר, אבל לא עלה בידי להביא את הציור לידי גמר".

יפה מגלה כי בזמנו הגיעה לירושלים כמורה ונשארה לחיות בה. "יש לי יחסים מורכבים עם העיר. היא מסתורית וטומנת בחיקה מקומות, שכעבור 50 שנה עדיין זרים לי. אני מטיילת הרבה בירושלים עם בן זוגי, ויחד אנחנו מגלים סמטאות חדשות או בתים מעניינים. יש שכונות בעיר שחסומות בפנינו ואיננו מעיזים להיכנס אליהן, ויש כאלא שמקבלות אותנו בסבר פנים. אני גרה בשכונת מזכרת משה שבנחלאות, שגובלת בשוק מחנה יהודה, והאנשים הנוהרים לשוק מהווים את מאגר הדמויות שאני משלבת בסיפורי. בספרי יש שירים על ירושלים יחד עם סיפורים, שעדיין לא יצאו לאור, על הבריות הגודשות את העיר. בציוריי מופיעה פעמים רבות ירושלים, ובמיוחד השכונות הישנות. יש לי תחושה חזקה שאני מתעדת, דרך האומנות, עולם שהולך ונעלם".

לרכישת הספר "למים אין צבע" מאת ורדה וגנר:
https://www.e-vrit.co.il/Author/858/%D7%99%D7%A4%D7%94_%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%A8