מתוך ההצגה צילום נטלי פורטי
מתוך ההצגה צילום נטלי פורטי

דבר המבקר: רוז של טנסי וויליאמס מרגשת ומאתגרת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בחמישי בערב של סוף נובמבר, שעדיין מתכחש לחורף, הגעתי לתאטרון הקאמרי להצגת הבכורה "רוז של טנסי" – מחזה שהוא בעצם ביוגרפיה על חייו ויצירותיו של המחזאי תומאס לנאייר וויליאמס, או בשמו הספרותי טנסי וויליאמס.

את המחזה יצר וביים ביצירתיות וכישרון רב דים אמור, אותו זכיתי גם לראיין לאחר המופע.

צפו בראיון המלא: 

 

ההצגה היא למעשה הזמנה למסע מטלטל בעולמו של טנסי. תמונת הפתיחה, כשמה של ההצגה, היא סצנה של טנסי ואחותו האהובה רוז שמתחננת שלא יעזוב, במהלכה הוא שובר את אחד מפסלוני הזכוכית שלה וזו אוספת שבר זכוכית ושומרת ומתבוננת עליה.

הזכוכית שמלווה אותנו היא למעשה רפרנס למחזה המצליח שכתב טנסי "ביבר הזכוכית", שמבוסס על סיפור משפחתו של טנסי. אזכורים נוספים לחייו הם הסיפור על רוז הנכה וקולה של האם שדואגת לבעל שיגיע ו"יסדר" את רוז בחיים, ועבודתו של טים כפקיד אפרורי שעולמו נחנק במפעל הנעליים.

 

שי צוהר עם דים אמור צילום נטלי פורטי
שי צוהר עם הבמאי דים אמור. צילום: נטלי פורטי

 

את המחזה השני שכתב, "חשמלית ושמה תשוקה", רואים בתמונה כשבצד הבמה יושב מי שמציג את טנסי וויליאמס, יושב ליד מכונת הכתיבה ועל הבמה מתחילות הסצנות עם בלאנש, סטלה וסטנלי.

מדי פעם התמונות קופאות וטנסי מעצב אותם. בין קטעי המחזות שכתב עולות תמונות מחייו של טנסי ומערכת היחסים שלו עם בן זוגו ואחותו.

בולטת במיוחד הצבעוניות והחיות של בן זוגו, המלנכוליות וההתמכרות לטיפה המרה של טנסי, יחד עם הבחירה להסתרה של בן הזוג (ונישואיו ההטרוסקסואלים למראה) והבחירה השונה של טנסי להיות במחשכים גם בחוץ וגם בפנים.

 

מתוך ההצגה צילום נטלי פורטי
מתוך ההצגה. צילום: נטלי פורטי

 

מצד אחד, יש הרבה כאב בסיפור: התאבדות, מוות, אשפוזים בכפיה, חיים קשוחים וחונקים בלי יכולת להתבטא, להתחתן, "להסתדר", להיות צלול ומפוקח. מצד שני, כשמתבוננים לעומק אפשר למצוא סדקים ואולי דווקא בהם אהבה מיוחדת מאוד, כמו אלה שקיימים בין האחות לאח.

עדיין מהדהדים בי המשפטים שאמרה רוז על כך שאחיה אהב אותה והבין אותה והיה האור בחיה הקשים, נכון, אח ואחות זה קשר אפלטוני ולא סוחף כמו זוג, אבל בעיניי הקשר הזה – כפי שהוצג על בימת הקאמרי – היה מאוד מרגש.

 

מתוך ההצגה צילום נטלי פורטי
תמונות קטנות מתוך חשמלית ושמה תשוקה. צילום: נטלי פורטי

 

גם הזוגיות עם בן הזוג, שלא מומשה בגלל שבארה"ב של שנות ה-40 לא היה מקום לזוגיות הומוסקסואלית, הייתה מיוחדת. מצד אחד, היא מפגישה אותנו עם הומופוביה וכאב של חיים שלא יכולים לקרות, אך עם זאת מביאה לנו אהבה גדולה שנשמרת במרחב הקטן שכן מתאפשר.

אולי זה הרעיון של ביבר זכוכית? שהאהבה והאושר נשמרים בו, נוצצים וצלולים אך מנותקים מהחיים המסודרים והברורים. ייתכן.

בלאנש הססגונית מטיחה על הבמה כמה פעמים את המשפט: "הלוויות הן יפות ושקטות, אך המוות הוא לא". בכך היא מרמזת שגם מה שנראה יפה הוא לא בהכרח טוב ומכך אנחנו גם מבינים שגם יכול להיות הפוך.

יצאתי מההצגה מהורהר אל ריח הסופגניות שלפני חנוכה וחשבתי כמה המטאפורה הזו מדויקת לחיינו בתקופה זו: מציאות קשה מקושטת באורות זכים של אהבה. כמה יפה, כמה מדויק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות נוספות

סיור מאפיות וטשולנטיות במאה שערים עם ישראל טו גו צילום יוסף שפייזר
אוכל

טעים להכיר את ירושלים

אחרי שטקסי הפרשת חלה הפכו לדבר הכי לוהט בארץ עם מפגשים סודיים של בנות מצחקקות וברכות מרבניות בכירות, הרחוב החרדי מכה שנית – והפעם עם טקס שעוד

קרא עוד »
הבשורה תיאטרון דימונה צילום יוסי צווקר
ראשי

מדרום תגיע הבשורה

תקופת הקורונה אפשרה לנו, כחברה, להתבונן על הנעשה בחברה שלנו, תוך גילוי כוחם הבלתי מעורער של השלטון, אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות. לכולם היכולת לסדוק ולערער

קרא עוד »