הסופר יגאל צור אשר יצר והגיש בין השאר את תכניות הטיולים "מסביב לעולם ב-80 דולר" "ומדריך לתייר בגלקסיה", היה הכתב הישראלי היחידי ששובץ עם הצבא האמריקאי ושידר מעירק במלחמת המפרץ 2003, שכתב את הספרים "אבודה" "מוות בשנגרי-לה", "שזיף שחור", "צרות בגן עדן", מדריך למטייל בסין, מדריך למטייל בהודו, "טאנטרה של אהבה" ו-"רומן עם סין". מוציא בימים אלה ספר חדש בשם "המחוז הדרומי"

אבל תחילה, מנה של אסקפיזם. ניתן ליגאל לקחת אותנו מפה לטיול במקדשי אנגקור וואט

שירה באבן

בשעת שחר מוקדמת אני עומד לפני שביל האבן הארוך המוביל אל הכניסה למקדש אנגקור וואט,  "העיר אשר היא מקדש", מחכה לזריחה. אינני היחידי. יפנים מחכים ברטט, עם המצלמות כמובן, לברך את השמש העולה. כמה נזירים בודהיסטיים שהינם משכימי קום קבועים עושים מסלול הקפות בסיבוב השעון, מקדש ועוד מקדש. לזמן שלהם אין משמעות. רק זריחת החמה ונצחיות המקדשים. המסה של התיירים עדיין לא היגיעה. היא תתחיל מאוחר יותר אחרי שפיטמו את עצמם בהנאה בארוחות הבוקר האינסופיות בבתי המלון המשובחים שצצו לעשרות בכפר שהפך לעיר – סיאם ריפ. אז, תציף המסה את האתר כולו והמקדשים משעות בוקר ועד לשקיעה.

אני זוכר בנוסטלגיה את הביקור הראשון שלי כאן בשנות ה – 90 כאשר ניתן היה לגעת בחדווה של אושר בכל פסל באין מפריע, כאשר בדיסקוטק המקומי כולם פרקו את הנשקים וחגורות הרימונים לפני שנכנסו, ובגסט האוז שאלו אותי אם חמש דולר זה לא יותר מדי.

 

הנאגות, נחשי האבן, ואריות האבן הגרוטסקיים השומרים על  תחילת שביל הכניסה נדמים לישויות חיות ורוטטות המהוות חיץ מוזר בין עולם האבן הדומם לעולם הרוחש חיים. השמש עולה מהר, כמו תמיד במזרח, אבל עדיין מותירה  מרחב של מסתורין שחושף בהדרגה את המיתאר, את האיזון, את הסימטריה המושלמת וההרמוניה הנשגבת של אחד המבנים היפים ביותר בעולם.

"לך לאנגקור, ידידי, לחורבותיה ולחלומותיה," כתב הנוסע הצרפתי ג'נרט דה ברסקי ב – 1924 ושנה לאחריו התבטא בהלהבות לא פחותה האנגלי צ'רצ'יל גנדה: "הסיפור של הבלתי יאומן. הפלא של אנגקור שאין דומה לו בכל אסיה." מלומדים, חוקרים, נוסעים ועולי רגל עמדו מתפעמים מול אחד ההישגים הכבירים והנפלאים ביותר של המין האנושי. אין אחד שהיופי והייחוד שלהם איננו נוגע בו, איננו מרטיט נימה כלשהי של נשגבות.

קמבודיה, קמפוצ'יה, חמר ואנגקור הם כולם שמות הקשורים לתרבות אחת שנודעה בארכיטקטורה ובאמנות שלה. השם אנגקור לעיתים מטעה, שכן חושבים שמדובר במבנה אחד – אנגקור וואט. אין ספק שהוא המצולם ביותר. אבל אנגקור, הקומפלקס, עיר המקדשים והארמונות מכסה שלט של כ- 310 קמ"ר! ומכיל למעלה מאלף מבנים! חלק גדול מהם נהרסו, את האחרים היער כיסה. אבל חמישים וכמה המבנים שניתן לראות כיום מהווים מכלול יוצא דופן ומלהיב.

 

אנגקור הוא גם שם לפרק מזהיר יחידי בהיסטוריה החמרית. בשיאה, במאות ה-11 וה-12 האימפריה החמרית היגיעה לשטחה הגדול, שכלל את רוב שכנותיה: תאילנד, לאוס ווייטנאם. בסופה צבאות התאיים פלשו לעיר הבירה אנגקור טום ובזזו את אוצרותיה. המקדשים והארמונות נבלעו ביער הטרופי ובתהום השכחה.

הסכנה הממשית המאיימת היום על המקום היא הגידול המהיר של היער הטרופי – למרות ההרמוניה הויזואלית הנפלאה שבין החורבות ליער. זאת איננה הסכנה היחידה, גשמי המונסונים  הנאספים מתחת לאתרים מאז שמערכת הניקוז הנרחבת פסקה לעבוד, חזזיות אבן שמתפתחות בעקבות הרטיבות וגם ואולי שוד העתיקות שהיה בעבר בהיקף נרחב.

 

 

מהו סוד הגדולה של אנגקור? זוהי הדרגה הגבוהה ביותר בשילוב בין ארכיטקטורה, אמנות וקוסמולוגיה שכולן שואבות מהעולם ההינדואי – בודהיסטי. תוכן הוא המתווה של צורה. המיקום, הארכיטקטורה והעיטור של המקדשים החומרים עוצבו על ידי סדרה של אמונות מאגיות ודתיות, למשל שהמלך ועיר הבירה הם במרכז היקום ושהמעבר מהעולם החילוני אל הקדוש נעשה בהתקרבות מארבעה צירים אל המרכז. הרעיון הארכיטקטוני והדתי ההודי (הינדואי ובודהיסטי כאחד), שהמקדש הוא מיקרוקוסמוס של ההר מרו הקדוש הוא מרכזי והייתה לו השפעה עמוקה על הארכיטקטורה של קומפלקס אנגקור וואט. בפועל נוצרו שלושה אלמנטים ברורים:  מקדש, חומת אבן גדולה וחפיר המייצג את הים. שביל האבן המקשר בין המקדשים השונים ייצג את הגשר שבין עולם האדם לעולם האלים.

הכי יפים בקומפלקס:

באיון – מבנה המגדלים המורכב זה גאודי פי מאה. עם ראשי האבן הענקיים שלו הוא אחד המרשימים ביותר. ראשי האבן והמגדלים יוצרים הר אבן של 54 פסגות אבן היורדות בהדרגה. ניק פין היא סטופה בלב בריכת מים המוקפת בארבע בריכות נוספות. עליה כתב אותו צ'רצ'יל גנדה, "זהו אחד המקדשים הגורמים לאדם לחלום על הימים הרחוקים של יופי ומותרות."

באנטאי סריי. ניסיתי להגיע אליו ב-1994 כאשר היה עדיין בידי החמר רוז'.  כמובן הגעתי עוד עשרות פעמים. הוא היהלום  של האמנות החמרית, שיא בעידון של העיטורים.

אנגקור וואט הוא עצום מימדים ויחד עם זאת יש בו סימטריה נפלאה החל בחפיר המקיף את החומה החיצונית וכלה בחמשת המגדלים הבנויים בצורת ניצן הלוטוס. מלקולם מקדונלד,  נציב בתקופת השלטון הבריטי בהודו, כתב עליו: " אנגקור וואט הוא הביטוי העליון של תרבות גדולה. הוא הסוף של אבולוציה ארכיטקטונית ארוכה – האידאל שאליו כל הקודמים שאפו."

השירה  של אנגקור נותרת חקוקה, באבן, וגם בליבו של כל מי שהניח את עיניו ופסע במקום המופלא הזה.

 

 

על הספר "המחוז הדרומי"

העיר נתיבות, היא עיר של קדושה, לימוד תורה וקבלה ואין בה מעשי פשע יוצאי דופן. לכן, כאשר נמצאת בליל חג השבועות גופתה של תמר בת ה- 14, שנרצחה בצורה אכזרית לא רחוק מקברו של הבאבא סאלי, האדמה רועדת.

ימים ספורים לאחר מכן נרצחת צעירה יפהפייה בשם איזי לאחר שביקרה בחצרו של רב ידוע. האם בעיר הקודש נתיבות פועל רוצח סדרתי? מי הבאה בתור?

מפקח נימר בקרמן, קצין המשטרה החוקר, בן לאב בדואי מוסלמי ואם יהודייה ממוצא רוסי, שלאור מוצאו נמצא בתווך בין כוחות המתנגשים כל העת, יוצא לפענח את אחת מתעלומות הרצח המזעזעות ביותר שאירעו בישראל. מהלך החקירה חושף עולם אפל ומערכת שלמה של שקרים ושחיתות שפשתה בחצר רבנית ידועה ומהוללת. עולם אפל מתחת לקדושה. מיהו הקדוש היהודי הנסתר שלקח על עצמו ניאוף ועריות? האם מאחורי דמותו של הרב בן משיח מסתתר סוד נורא? מדוע המשטרה מסתירה שסדרת הרציחות הללו חוזרת על עצמה במחזוריות מדי כמה שנים.

"המחוז הדרומי" מתרחש במיקרוקוסמוס הייחודי של הדרום על כל האוכלוסיות שדרות בו בכפיפה אחת. רחוק מהמרכז העולם הוא אחר. עולמות שונים מתנגשים זה בזה בעוצמה שאיננו מורגלים בה. בחורי ישיבה למדנים, יוצאי צבא מהוללים שחזרו בתשובה, נשים שבאות לקבל ברכה לפרי בטן, בדואים תושבי הנגב, מסתננים מחפשי עבודה, עיתונאים בתחילת דרכם ובתווך צוות משטרה, שהוא שיקוף של החברה הישראלית, המגוונת, רבת הפנים ולא אחת מסוכסכת בינה לבין עצמה.

יגאל צור מגולל סיפור מתח מחשמל ומהפנט, שבמרכזו דמות ייחודית של בלש חוקר, שזוהי הופעתו הראשונה בספרות המתח הישראלית והעולמית. אנדר-דוג אמיתי שנתקל בחומת המציאות המושחתת ומגלה שהאמת היא לא רק עצובה לנפשות הפועלות אלא לכולנו.

הוצאת בזלת, 296 עמ'

 

 

 

 

 

 

 

לקריאת פרק/הקשבה ולרכישה  לחצו כאן

לאתר של יגאל