יצאנו מאורגנים ומרוגשים מאד ב-6.00 בבוקר. הארץ שלנו קטנה, כך שגם בנסיעה מהנגב אפשר להגיע לקצה הצפוני בבוקר של אותו יום.

 

 

נסענו והילדות ישנו כמובן כל הדרך. העצירה שתוכננה לתחנת הדלק בסוף כביש 6 נדחתה לארומה בפנייה לבית לחם הגלילית וזרזיר, עד כמה שהצלחתי למשוך את השינה (שלהן, כמובן).

כבר על כביש 90 בחצור ראינו את פסגת החרמון וצעקתי בהתרגשות "הנה, רואות? לשם נוסעים!"

 

 

ירדנו לירדן, עלינו לגולן, הצפנו עוד – אודם, מסעדה, מג'דל שמס ו… הגענו. המחסום הראשון, ברוכים הבאים לחרמון!

 

 

החנינו את הרכב בהתרגשות ועלינו על השאטל, בכניסה פגשנו את איש השלג הגדול והבנות קפצו בעליזות הגענו לחרמון!

 

 

בכניסה, במפלס התחתון, היה שטח עם שלג מסביב לפסל בובת השלג. קודם כל קפצנו והרגשנו את השלג, ואז התחלנו לתכנן: מה נעשה קודם? תכננו לו"ז כדי למצות וליהנות כמה שיותר.

רכבל: קודם כל עלינו למפלס העליון המושלג ברכבל, הרכבל הוא כבר קרונית סגורה ושקופה ולא ספסל פתוח כמו שהיה פעם, ככה שזה הרבה פחות מפחיד, וגם מרווח ונח עלינו והנוף הלבן נשקף מולנו גם המצב רוח עוד יותר עלה זה באמת קורה. אנחנו כאן!

 

 

הגענו למפלס העליון בעל השלג העמוק והמפנק, אני הלכתי לשכור מזחלת, ובינתיים הילדות עמלו על בניית בובת שלג.

אחרי שבנו בובה מכובדת ירדנו לגלוש במזחלות במדרון. היה כל כך כיף ומצחיק שלא שמנו לב כמה רצנו וטיפסנו התגלגלנו והתנשפנו.

מסביבנו משפחות שלמות בחגיגה הלבנה, מתגלשים צוחקים ונהנים, ככה נראה אושר.

 

 

בירידה ברכבל חזרה הרבה אנשים יושבים מול הנוף המושלג ושותים שוקו חם. הילדות שלי כבר רצו להמשיך לדבר הבא, האטרקציות שיש במפלס התחתון.

בסוף הן אמרו: "נשב לאכול".

אטרקציות: אז דבר ראשון הלכנו ל"מזחלות אקסטרים" הבנות הגדולות לקחו מזחלת אחת ואני והקטנה שרצתה קצת פחות באקסטרים, את השנייה.

המסילה מעלה אותנו במזחלת למעלה המדרון, ואז כשמתחילה הירידה גולשים במהירות מטורפת ובסיבובים חדים. צרחנו ונהנינו והיה כל כך כיף, וגם הקטנה שפחדה אחר כך אמרה שזה הדבר הכי כיף שהיה.

 

 

משם המשכנו ל "סקיי ריידר" שהוא בעצם ריחוף על מסילה שהפעם מחזיקה אותך מלמעלה כשהרגליים מתנדנדות, היה ממש כיף וקצת פחות מפחיד, ככה שזה מתאים למי שפחות חובב מצבי קיצון..

סיימנו והיינו כבר רעבים, הלכנו למזנון וקנינו לאכול בדיוק את האוכל שהן אוהבות: נקניקיות בלחמניה, חם מפנק וטעים, העובדים היו ממש נחמדים אלינו והייתה מוזיקה כפית שגרמה לנו להניח את האוכל ולהתחיל לרקוד (אולי זה השלג הלבן שגורם לעליצות ואופוריה? קראתי על זה משהו פעם).

שכחנו משהו.

שאטל מסודר חזרה לאוטו, אנחנו מתארגנים לנסיעה למקום הלינה שלנו במלון מנרה לודג' עולים לרכב ולא מוצאים את הסלולרי של המתבגרת. הלם.
מתקשרים ועונה לנו מישהי נחמדה: "המכשיר כאן אצלנו בשרות לקוחות. שכחתם אותן במזנון".

 

 

מפנים לי את הדרך חזרה באדיבות, נותנים לי לחנות קרוב אני קופץ ומביא את האבדה חזרה לזרועותיה של הגדולה.

אנחנו יורדים והנופים המטריפים של מרגלות החרמון נפרסים לפנינו, סוגרים את היום הנפלא שהיה לנו.

איזה כיף היה! אנחנו רוצות שוב פעם. כן, וגם אני.