בחמישי בערב של סוף נובמבר, שעדיין מתכחש לחורף, הגעתי לתאטרון הקאמרי להצגת הבכורה "רוז של טנסי" – מחזה שהוא בעצם ביוגרפיה על חייו ויצירותיו של המחזאי תומאס לנאייר וויליאמס, או בשמו הספרותי טנסי וויליאמס.
את המחזה יצר וביים ביצירתיות וכישרון רב דים אמור, אותו זכיתי גם לראיין לאחר המופע.
צפו בראיון המלא:
ההצגה היא למעשה הזמנה למסע מטלטל בעולמו של טנסי. תמונת הפתיחה, כשמה של ההצגה, היא סצנה של טנסי ואחותו האהובה רוז שמתחננת שלא יעזוב, במהלכה הוא שובר את אחד מפסלוני הזכוכית שלה וזו אוספת שבר זכוכית ושומרת ומתבוננת עליה.
הזכוכית שמלווה אותנו היא למעשה רפרנס למחזה המצליח שכתב טנסי "ביבר הזכוכית", שמבוסס על סיפור משפחתו של טנסי. אזכורים נוספים לחייו הם הסיפור על רוז הנכה וקולה של האם שדואגת לבעל שיגיע ו"יסדר" את רוז בחיים, ועבודתו של טים כפקיד אפרורי שעולמו נחנק במפעל הנעליים.
את המחזה השני שכתב, "חשמלית ושמה תשוקה", רואים בתמונה כשבצד הבמה יושב מי שמציג את טנסי וויליאמס, יושב ליד מכונת הכתיבה ועל הבמה מתחילות הסצנות עם בלאנש, סטלה וסטנלי.
מדי פעם התמונות קופאות וטנסי מעצב אותם. בין קטעי המחזות שכתב עולות תמונות מחייו של טנסי ומערכת היחסים שלו עם בן זוגו ואחותו.
בולטת במיוחד הצבעוניות והחיות של בן זוגו, המלנכוליות וההתמכרות לטיפה המרה של טנסי, יחד עם הבחירה להסתרה של בן הזוג (ונישואיו ההטרוסקסואלים למראה) והבחירה השונה של טנסי להיות במחשכים גם בחוץ וגם בפנים.
מצד אחד, יש הרבה כאב בסיפור: התאבדות, מוות, אשפוזים בכפיה, חיים קשוחים וחונקים בלי יכולת להתבטא, להתחתן, "להסתדר", להיות צלול ומפוקח. מצד שני, כשמתבוננים לעומק אפשר למצוא סדקים ואולי דווקא בהם אהבה מיוחדת מאוד, כמו אלה שקיימים בין האחות לאח.
עדיין מהדהדים בי המשפטים שאמרה רוז על כך שאחיה אהב אותה והבין אותה והיה האור בחיה הקשים, נכון, אח ואחות זה קשר אפלטוני ולא סוחף כמו זוג, אבל בעיניי הקשר הזה – כפי שהוצג על בימת הקאמרי – היה מאוד מרגש.
גם הזוגיות עם בן הזוג, שלא מומשה בגלל שבארה"ב של שנות ה-40 לא היה מקום לזוגיות הומוסקסואלית, הייתה מיוחדת. מצד אחד, היא מפגישה אותנו עם הומופוביה וכאב של חיים שלא יכולים לקרות, אך עם זאת מביאה לנו אהבה גדולה שנשמרת במרחב הקטן שכן מתאפשר.
אולי זה הרעיון של ביבר זכוכית? שהאהבה והאושר נשמרים בו, נוצצים וצלולים אך מנותקים מהחיים המסודרים והברורים. ייתכן.
בלאנש הססגונית מטיחה על הבמה כמה פעמים את המשפט: "הלוויות הן יפות ושקטות, אך המוות הוא לא". בכך היא מרמזת שגם מה שנראה יפה הוא לא בהכרח טוב ומכך אנחנו גם מבינים שגם יכול להיות הפוך.
יצאתי מההצגה מהורהר אל ריח הסופגניות שלפני חנוכה וחשבתי כמה המטאפורה הזו מדויקת לחיינו בתקופה זו: מציאות קשה מקושטת באורות זכים של אהבה. כמה יפה, כמה מדויק.
