לפי האמרה הרווחת בסצינת הרוחניקים: "הכל קורה כפי שצריך לקרות". טיילנו בצפון הארץ וסטינו מהדרך כדי לטעום קצת מהחיים של ההיפים היהודים בצל תקופת הקורונה בישראל. הגענו ללא ציוד קמפינג, בגדים חמים ואוכל ובדקנו האם קפיצת אמונה והגישה "שיהיה בסדר" תעזור לנו לעבור את הלילה בשלום.

לאחר שנפרדנו לשלום מאברהם מרכוס מייסד הסדנאות "ימי קדם" המשכנו לנסוע ברחבי הגליל.

"ממי הצימר שלנו הולך ומתרחק", הערתי את תשומת לבו של החצי השני ככול שהתקדמנו למעבי צפון הארץ. השמש היתה חזקה בשמיים מלטפת חזק. חנינו בצד הדרך, לא אוכל לגלות מה היה המיקום בעיקר בשל העובדה שאינני יודעת אותו. לקחנו מעט בגדים ושתייה שהיו לנו בבגאז' וששמנו את פעמינו לכיוון עמק נחבא אל הכלים שם חיים קומץ של אנשים מחוץ לגריד של הקורונה והשיח הציבורי בישראל.

שבט הריינבו לא נפגש מתחילת פרוץ הקורונה בשל ההגבלות על התקהלות, אך קיים קומץ של אנשים (פחות מ-20) שחיים בזולות על גדות הנהר ומנהלים חיים שקטים מחוץ לראדאר ללא חשמל.

כדי להגיע לשם, הלכנו כשעה ברגל בנפתולי הטבע הכמעט בתולי, בפיסת ערבה מוחבאת מהכביש המהיר, שם היו פזורות אבני בזלת גדולות ושחורות שהיו קונטרסט לירוק הבהיר ששלט ממש כמו בסרט יפני מצוייר. כדי להגיע צריך לחצות את הנהר שמגיע עד המותניים, הכי אפוקליפסה עכשיו. דיירי המתחם קבלו אותנו ללא שאלות והיו נדיבים וחביבים.

אחד הדיירים מושיקו: "אני הולך בחושך מוחלט אני לא צריך את הפנס, זה מזיק לי לעיניים. אני מכיר כל אבן וכל שיח בדרך לזולה שלי, מתרגלים".

בערב דיירי המתחם הצנוע מכינים ארוחה גדולה לכל האורחים שהיו מעטים, החיסרון של המאמאס והפאפאס זקני השבט מורגש. אין סדר יום מובנה, ומשיחות עימם מתגלה כי הרוב בוחרים להגיע לכאן מאחר והחיים "בחוץ" אינם מאפשרים קיום כלכלי או מציאת עבודה והמציאות ששוררת בחוץ קשה עבורם.

כשהלילה ירד ונהיה קר מפלס האהבה גדל, לא היתה ברירה. רצפת האוהל היתה עירומה והתכסינו במחצלת שהבאנו לשים על הרצפה. היעדר השמיכה או משטח רך הציקו לגוף שניסה למרות התענית להירדם. לפיכך לא נותר אלא להתגפף ולהתחבק כדי להתחמם ועם זה לא היתה לנו בעיה.

שומרים על האקולוגיה. את הבגדים מכבסים בנהר, ואת הכלים מסבנים עם אפר מהמדורה.

בבוקר קמנו לרחשי המדורה שכבתה וצחצחנו שיניים עם בקבוק של מי מעיין צלולים. קיפלנו את עצמנו בשקט ונפרדנו לשלום מזוהר הויקינג שהשיא אותנו אתמול בחצי חיוך מתריס לאור המדורה. לא הוצאנו מילה עד שהקפה ומאפה היה בידינו. או אז התפנינו לסכם את החווייה: הרגשנו כאילו חזרנו מסמטה סודית במארג של המציאות ובפעם הבאה חוזרים עם מזרון.