הפעם ברצוני לשים זרקור על תופעה שמשום מה לא מדברים עליה אבל עלתה לסדר היום הציבורי בעקבות איציק סעידיאן, שלפני כחודש וחצי הצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון  

עזה, שכונת סג'עייה 2014, מבצע "צוק איתן" בעיצומו. גדוד של כוח גולני דוהר פנימה עם שני נגמ"שים ישנים. ריח שרוף עולה מהשדות הסמוכים, קול רעמי הפיצוצים נשמעים למרחקים והלומות הלב של החיילים בנגמ"ש מפרפרים מפחד. מרחוק נראה טיל פוגע פגיעה ישירה באחד הנגמ"שים. להבה גדולה פורצת החוצה ומאירה את שמי הרצועה בנשמותיהם של שבעה חיילים שנשרפו חיים על הגנת המולדת. חבריהם לגדוד צופים במחזה האימים והמבעית שהשטן ברא. רגעים אלו הם הראשונים שיתחילו את ההתמודדות הפוסט-טראומה ממנה יסבלו החיילים הנותרים במהלך חייהם ואף גם מוועדות הרפואה של משרד הביטחון. ביניהם היה איציק סעידיאן, שלפני כחודש וחצי הצית את עצמו מול אגף השיקום של משרד הביטחון בפתח תקווה.

רבות דובר וסופר על מעשהו של אדם שעולמו קרס עליו בבת אחת, ללא שום קרן אור מלטפת שתרגיע ותתמוך עד שהוא נאלץ להזיק לעצמו.

הפעם ברצוני לשים זרקור על נקודה אחרת לגמרי, בה הבחנתי מיד לאחר הטרגדיה: ב"אולפן שישי" בערוץ 12 פרסמו תיעוד מיוחד מראיון שנערך עם איציק סעידיאן – שלא שודר. אתה שואל את עצמך: אם כבר הראיון צולם מדוע הוא לא שודר? ואז אתה צופה בסרט המלא ששודר בתוכנית "עובדה": "לנצח את סג'עייה" ובו מתראיינים הלומי הקרב מאסון הנגמ"ש.

במשך שעה ושמונה דקות פרקו 11 חיילים-חברים לקרב את הזוועות שחוו במלחמה ואיך טיל אר-פי-ג'י אחד שינה להם את החיים וגדע חיים של שבע נשמות טהורות. בהמשך הסרט מספרים ניצולי הקרב כמה לבד הם הרגישו באותו קרב עקוב מדם.

במהלך הראיונות עם החיילים המצלמה תופסת מהצד חייל, שספון בתוך עצמו וכמעט ולא משתתף בפעילות החברתית עם החיילים האחרים ששודרה בסרט. הוא לא מספר שנשאר לבד במלחמה. הוא אולי באמת מרגיש שנשאר לבד. הוא כמעט נראה על תקן ניצב: לא מתראיין ולא מופיע.

אתה שואל את עצמך: מה הסיפור של אותו חייל ומה עבר עליו, אבל עדות שלו לא מופיעה בסרט. פשוט 'שכחו אותו'. אני תוהה לעצמי אולי הראיון איתו 'נפל' לרצפת העריכה. לאחר שידור "עובדה" ולאחר שסעידיאן הצית את עצמו מתחילים להבין שאכן הראיון עם אותו חייל, ששמו הוא איציק סעידיאן ושרף את עצמו, נשכח מחוץ לסרט.

הרי איציק עשה דרך ארוכה מהזוועות של עזה להרי הקרפטים ברומניה, שם צולם הסרט. איציק חזר הביתה והסרט שודר. אולי המשפחה והחברים הקרובים ישבו לצפות בטלוויזיה, לראות ולדעת את הזוועות שאיציק סבל, אבל סעידיאן לא מופיע בסרט, מלבד כמה שניות בודדות בו חייל אחר לקרב נוזף בו בקטע מוסרי על מה שהתרחש שם.

כמה עצבות וכמה אומללות. איציק תמיד הרגיש חלק מהחברים שנשרפו, לכן אולי הוא בחר להצטרף למדורה של חבריו ושרף עצמו. תמיד הוא הרגיש חלק מהם.

בשעת טרגדיה כזאת זה נחשב להישג עיתונאי גדול להביא ראיון עם האייטם הכי חם במדינה, שפתח את הסיפתח ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. אבל חשוב לציין תופעה מגונה הקיימת בעולם התקשורת על כל גווניה: ביטול מרואיינים. זו תופעה שמשום מה לא מדברים עליה אבל למרות זאת היא חייבת להשתפר בהקדם.

כותב שורות אלו נתקל פעמים רבות בתופעה זו במהלך עבודתו העיתונאית בשלל ערוצי התקשורת. ברגע שאתה קובע לראיון עו"ד, איש תקשורת, מאפרת או כל מי שמגיע לקדם את הקריירה שלו על חשבון התוכנית אבל הראיון מתבטל בשל צורכי מערכת, זה לא איי-איי.

אבל כשקבעת לראיון וצילמת מרואיין, שמספר על הקשיים בחייו האישיים וביטלת את הראיון מצרכי מערכת או בשל תפנית אחרת שהייתה בכתבה או בסדרה, אתה בבעיה. פה יש רגשות של אדם שחשף בפניך את ליבו ורגשותיו אותם הוא מדי יום ואף עשה לא מעט מאמצים כבירים כדי לאזור אומץ ולהתראיין בפנים גלויות. הכאב שלו גדל שבעתיים כשהוא מבין שהסיפור שלו ייגנז, כי המערכת החליטה שאירועים אחרים במדינה יותר מעניינים מחייו האישים (וסיבותיהם עימם).

אוי! אני שואל את עצמי, למה הראיון לא שודר?

אני מבין שבזמן הצילומים עד הטרגדיה סיפורם של חיילים הסובלים מפוסט-טראומה לא כזה סיפור 'סקסי' (בלשון התקשורת). אלו הרי הצרות במרפסת האחורית של מדינת ישראל. אבל כעת זה הגיע לקדמת הבמה רק לאחר שאדם שעשה מעשה נואש ושרף את עצמו. בעצם, מקרה דומה הצית את האביב הערבי בשנת 2010. עכשיו זה מתאים להרים מרצפת העריכה את הראיון הקשה שסעידיאן נתן בזמנו ולשדרו לעיניי כל מדינת ישראל?

איציק סעידיאן 'גנב' את ההצגה של הפוליטיקאים בימי זיכרון לחללי מערכות ישראל, שמגיעים מדי שנה ליום האבל הלאומי ומבטיחים הבטחות לקידום ולשיפור חייהם של פצועי צה"ל (כמו גם ביום השואה, רק עם ניצולי השואה) והבטחותיהם עולות השמימה עם העלאת המשואות.

איציק הציג מראה קשה לכולנו כחברה. הוא פתח מהדורות חדשות מרכזיות וגרם לכל כך הרבה הפגנות תמיכה. אפילו יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה נפתח עם מודעות קשה על כאבם של פצועי חיילי צה"ל בפרט בפוסט-טראומה.

והשאלה שנשאלת שוב ושוב היא: מדוע לא שידרו את עדותו של איציק, אלא רק לאחר הטרגדיה הנוראית? אולי עצם שידור הכתבה יכול היה לעזור לאיציק להרגיש שסיפורו הנורא מסופר כמו יתר חבריו והיה נותן לו כוח להמשיך הלאה ולעמוד איתן עד כמה שאפשר ואולי היה  מונע (לכאורה) את ההצתה ואת שריפת גופו של איציק, שנסלל משריפת ליבו ונשמתו במשך שנים של הזנחה מול מערכת מזלזלת שאמורה להיטיב עם שיקום החיילים, הרי לכך הוקמה.

דוגמה שהתרחשה לאחרונה מבהירה את הנקודה עליה אני מרחיב בטור זה. לפני כחודש וחצי הכרתי  בחור חרדי מישיבה בירושלים בשם נתנאל יהודה אגבלה, שמעוניין לתרום כליה מגופו עבור חולה שאינו מכיר בחינם. כן, קוראים יקרים, בחינם. שאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת והוא אמר שתמיד בעבע בו הרצון להעניק חיים לאדם אחר.

כבר בהיותו נער בן 17 הוא ביקש לתרום, אך סורב בשל גילו הצעיר. רק אחרי שמונה שנים, כשהוא היום בן 25 אושר לו לתרום כליה. קישרתי אותו לחלק מחבריי לעיתונות הטלוויזיונית על מנת לראיין אותו בנושא. לאחר התלבטויות לא פשוטות עבור אדם שמגיע מחברה חרדית, הוא הסכים להתראיין בפנים גלויות על מנת לעורר יותר מודעות של אנשים שיתרמו למען חולים נוספים.

כמה ימים לפני הבדיקות הודיעו לו במערכת שמבטלים את הראיון, כי זה לא מסתדר עם הז'אנר של הכתבה שרצו לעשות. נתנאל יהודה ימשיך בהכנותיו לבדיקות בבית החולים תל השומר, ואולי יקבל תוצאות חיוביות ויתרום כליה כבר בחודש הבא, אך הכתבה עליו לא תשודר בטלוויזיה.

אבל בשורות אלו אתם מודעים לראשונה לקיומו של בחור טוב בעולם, שמגיע מישיבה בשכונת מאה שערים בירושלים ורוצה לתרום כליה לאדם שהוא כלל אינו מכיר. ברור לחלוטין שמבחינה חוקית לא חייבים לו כלום, אבל היה לפחות מצופה מבחינה מוסרית שלא ימהרו לסגור מרואיינים לצילומים – ולאחר מכן יבטלו. יש שם חיי אדם ורגשות כואבים.

תופעה זו מוכרת היטב לחבריי העיתונאים, אם בתוכניות בוקר או במהדורות החדשות המרכזיות. הכל דינמי, אבל אסור לעולם לשכוח שיש כאן רגשות של אנשים, אז לפחות תתחשבו בהם.