לישראל יש את 1977 – השנה ההיסטורית שבה זכתה מכבי תל אביב בגביע אירופה בכדורסל, הליכוד עלה לראשונה לשלטון ונשיא מצרים אנואר סאדאת הגיע לישראל. לאיטלקים יש את 2021 – השנה בה הקורונה ריסקה את הכלכלה שלה (מי שראה את רומא השנה יכול לחשוב שזו עיירת רפאים), איטליה זכתה באירוויזיון עם להקת הרוק Maneskin ואמש בוומבלי זכתה – נגד כל הסיכויים ביורו 2020 (שנקרא כך למרות שנערך בכלל ב-2021).
לישראלי, שרגיל למהדורות חדשות כל חצי שעה ופושים דרמטיים כל שלוש דקות, זה אולי לא אומר הרבה, אבל כאיטלקיה מבטן ומלידה אני יכולה להעיד ששלושה מאורעות דרמטיים בשנה אחת זה משהו שיספק כותרות לקוריירה דלה סרה לעוד שנתיים קדימה.
אני לא התלהבתי – ועדיין רחוקה מלהתפעם מהשיר שזכה באירוויזיון.
זה לא משנה את העובדה שחבריי ומשפחתי באיטליה קיבלו סיבה טובה לשמוח, אחרי שנה שבה לא יצאו מהבית. למי ששכח מה עבר על איטליה מוזמן להקליד בגוגל "איטליה" ו"קורונה" ולעבור ישר לתמונות מחרידות של משאיות מלאות בארונות קבורה.
לעומת זאת, מי שרוצה לזכור את איטליה שאני נוצרת בלבי מוזמן להיכנס לסרט שצילמתי ברומא עם נתי, המדריך שמכיר את בירת איטליה כמו את כף ידו:
אני מאחלת לאיטליה ש-2022 תהיה שנה רגועה יותר, גם אם פחות הירואית. שנה שבה נשב בסמטת רחוב רומאי, נשתה קפוצ'ינו איטלקי אמיתי, עם פסטה ויין לבן, ונשיר לעצמנו בניחוח רומנטי את השיר "צ'או במבינה" בלי להבין כמה הוא עצוב. הכי איטלקי שלנו.
