השחקנית ענבל גלאם, אירמה בשבילכם, מדברת על הכל: הקשיים בצל הקורונה, החלום לילדים, החיים בצל טילים והתפקיד הדרמתי הראשי שלה על המסך.

"לפני שלוש שנים זכיתי בהגרלה בפרויקט 'מחיר למשתכן'. התהליך התחיל בתקופה יציבה כלכלית אבל פתאום נחתה עלינו הקורונה ויצאתי לאבטלה. דווקא בתקופה הזאת הגיע החוזה לחתימה. התקופה הכי פחות טובה לקבל משכנתא. ומה עכשיו, אוותר על הזכייה שלי? הכול היה לוט בערפל. לכי תתחנני לבנקים שיתנו לך לקחת משכנתא וגם אם תבטיחי שאת מסודרת שאת עתידה לחזור לעבודה שהיא יציבה, זה יעזור לך? למזלי הטוב אחותי באה לעזרתי, היא חתמה לי ערבות, משלמת ומסייעת לי בתשלום מדי חודש.  כשהמשק נפתח חזרתי לעבוד חלקית. יש התעוררות והרבה שיחות טלפון למסיבות סוף שנה ולאירועי בנות מצווה, אבל למשרת ההוראה שלי בבית הספר בו אני מלמדת טרם חזרתי. תשלומי התל"ן של ההורים בוטלו והכל ביחד מציב סימני שאלה לגבי ההמשך".

כך אומרת השחקנית ענבל גלאם, אירמה בשבילכם מהסדרה העל מצליחה "שנות השמונים", בראיון פתוח על הקשיים בצל הקורונה, על החלום לילדים והחיים בצל טילים וכיצד היא רוקמת בעצמה את התפקיד הדרמתי הראשי שלה על המסך.

את בכלל גרה עם אמא.
"דבר הוביל לדבר. גם אם בטרום הקורונה יכולתי להרשות לעצמי לשכור דירה, אבא נפטר והחלטתי שלא אשאיר את אמי לבד".

זו החלטה מרגשת אבל לא פשוטה, מעין הקרבה עצמית.
"נכון. זה לא פשוט כי יש קשיים. לפני הקורונה כמעט ולא הייתי בבית: עבודה, סידורים ובילויים. בכל זאת, הילדה בת ה-40 יוצאת, כן? (צוחקת), הייתי אומרת שאחזור מאוחר וזהו. בתקופת הקורונה היינו יחד 24/7, מה שהפך את אמא לתלותית בי. כשהכול נפתח אני כמעט ולא בבית, וזה משפיע עליה ישירות. כשאני יוצאת להרבה שעות היא לא מרגישה טוב. היא התרגלה שאני לידה. עכשיו למשל כשהיא יודעת שאני טסה לאחותי, לחץ הדם שלה עולה. יש לה ביטחון כשאני בסביבה, למרות שיש לה מטפלת 24/7".

ומה לגבי הפרטיות שלך?
"יש לי פרטיות בבית ויש כללים ברורים מאוד. יש לי קומה משלי, ואם הדלת סגורה לא נכנסים אליי לחדר, אבל לא אביא הביתה גבר. זאת מהסיבה הפשוטה שאמא מיד תרקום חלומות על חתונה. מאותה הסיבה אני לא משתפת אותה בדייטים שיש לי. בכל זאת, אני הקטנה מבין עשרה ילדים ואין דבר שיותר ישמח אותה מלראות אותי מאושרת עם בן זוג, או יותר נכון מתחתנת".

עבורנו את אירמה, אבל את בכלל עושה חיל בלימודי תיאטרון לתלמידי יסודי.
"משחק זה המקצוע של חיי והלוואי ובכל יום בחמש בבוקר אהיה על סט צילומים, אבל עד אז צריך גם להתפרנס ולהכניס כסף לחשבון הבנק. למזלי, אני אוהבת ללמד, לכתוב ולביים. אני שמחה לעבוד עם ילדים ולעזור להם להרגיש טוב עם עצמם. בית הספר בו אני מלמדת הוא מקום מיוחד. סגל המורים מגוון: יש נציגות מש"ס, חב"ד, חילונים, דתיים ועוד. בתכנית הלימודים יש לימודי מגדר ומפגשים מגוונים עם נציגי מגזרים שונים: נוצרים, ערבים, הומואים ולסביות. איפה יש דבר כזה בבית ספר יסודי? לגמרי חינוך לשוויון. לשמחתי ולמזלי, הוזמנתי לביים את מסיבת הסיום ונשארתי ללמד תיאטרון.
לפני שבע שנים ניסיתי להתקבל ללימודי הוראה בסמינר הקיבוצים ובעוד מוסדות אקדמיים, אבל לא קיבלו אותי. על פניו, שלוש נקודות באנגלית הפרידו ביני לבין קבלה ללימודי הוראה. היו לי חברות שהתקבלו עם מחסור ביותר נקודות. ככל שעבר הזמן חשבתי לעצמי שהרקע היה אפליה של מזרחים ואשכנזים. זו דעתי. יצאתי בהרגשה שאני בכלל לא רוצה להיכנס ללמוד במוסד כזה. אבל הניצחון שלי הוא בכך שלא רק שאני מלמדת תיאטרון במוסד מדהים, אלא מלמדת בכיתות א'-ב' English Theater, שיעור שאני משלבת בו אוצר מילים בסיסי באנגלית וגם תיאטרון. כשתלמידי כיתה ב' שרו בסוף שנה את  wonderful world"", בכיתי מהתרגשות. בדרך של חוויה הצלחתי ללמד ילדים אנגלית שהייתה לי למכשול. רציתי להראות שאפשר אחרת, והצלחתי".

ומה לגבי תשוקת חייך – המשחק?
"לפני הקורונה היינו אמורים לצלם את הסרט 'שנות השמונים' אבל זה נעצר. סגרו תאריכים והכול נדחה. בקרוב יצלמו את ההמשך, "שנות ה-90". אירמה באמת הצלחה וזה משמח. אי אפשר ללכת איתי מטר מבלי שיעצרו אותי, לא בארץ ולא בחו"ל. סלפי עם אירמה… אני עושה הקדשות ומשתדלת לתת מענה לכולם. רק חשוב לי שיבקשו יפה, כי יש נטייה לדרוש וגם לקבוע שעה. את זה אני פחות אוהבת. בזכות אירמה אני מנחה ערבי נשים ומסיבות סיום ומשלמים לי מחיר גבוה. אתם רוצים את אירמה? זה המחיר".

מה הלאה?
"כתבתי שתי סדרות בהן אני בתפקיד ראשי. באחת לקחתי את הספר "הזדמנות למשהו טוב" של הסופרת מיכל שלו שהפכה לחברה טובה והמרתי אותו לסדרת טלוויזיה המבוססת על הספר. השאיפה שלי היא למכור סדרה אחת ולפתח ספרים נוספים שלה לסדרות. כאמור, הפעם כתבתי לי תפקיד דרמה ראשי, ואני מאמינה שאחרי שיראו אותי על המסך בתפקיד מרכזי דברים ישתנו עבורי מבחינה מקצועית. במקביל כתבתי סדרה על המשפחה שלי, עלילה דמיונית בהחלט. אני כבר נמצאת במגעים עם חברות הפקה ומקווה מאוד שזה יצליח ויפתח לי הזדמנויות חדשות".

מה דעתך על הרשתות החברתיות?
"ללא ספק, הרשתות החברתיות יוצרות באז. היום יש לי למעלה מ- 20,000 עוקבים. בתקופת הקורונה השתמשתי המון ב'טיק טוק"', העליתי הרבה סרטונים וגיליתי שדווקא אלה שלוקח לי שנייה לצלם הם הכי מוצלחים. באחד הסרטונים שהעליתי הייתי בבידוד. זה היה סרטון געגוע לאמא שלי שבסופו בכיתי. מיד אחר כך קיבלתי אודישן לתפקיד ראשי דרמתי. אז כמו שאמרתי, יש לרשתות כח. בתקופת המלחמה האחרונה שמתי לב לכך שאם מעלים סרטון לטובת ישראל, לא מקודמים. כשהורדתי אותו שאר הסירטונים התחילו לקפוץ בצפיות ולכן העברתי אותו לפרטי. אין לי ברירה".

את בעד להשמיע דעות פוליטיות?
"בואי נגיד שלדעות שמאלניות יש יותר מקום להיות מושמעות. על דעה שמאלנית תקבלי יותר תפקידים בתעשייה. דעות ימניות יכולות לעשות נזק וגם לפגוע בפרנסה. אני באופן אישי משתדלת לא לעלות את דעותיי הפוליטיות, למרות שהן מרכז ומתונות. אבל הן לא בטובת פלשתין ואני לא מתביישת להגיד את זה. כשיורים עלייך טיל כל חמש דקות, אתה לא בעדם. כואב לי על הילדים שלהם, אבל אתם שמתם אותם במקום הזה. הצבא שלנו מודיע על פינוי. איפה יש כדבר הזה? אני כאובה אחרי סיום המערכה במבצע 'שומר החומות'. יש לי חבר באשקלון שבית הספר שלו למוזיקה נחרב. זה כואב. זה התחיל בקורונה, משם עברנו למלחמה ועכשיו כשהכול נפתח בית הספר שלו הרוס. הוא לא יחזור לעבוד בקרוב. אם הטיפטופים הבאים יהיו לעוטף זה לא יזיז לאף אחד, רק אם יהיו יירוטים לתל אביב תהיה תגובה. אני תומכת במה שאמר העיתונאי אלמוג בוקר: 'דין יירוטים לעוטף צריך להיות כדין יירוטים לתל אביב'".

מה דעתך על נשים, גברים וזוגיות?
"אני לא חושבת שנשים צריכות לחכות לזוגיות. מי שרוצה ילדים, שתעשה גם לבד ועדיף כמה שיותר מוקדם. היום זה קשוח למצוא זוגיות, בכל גיל 17-18 ועד גרושות בנות 60. אחיינית שלי אמרה לי שכשאת אישה עוצמתית את מנמיכה את הגבר. אני צובעת, קודחת, עושה תיקונים בבית, תיקוני רכב ואם גבר מרגיש מאוים מזה, לא אצא איתו מלכתחילה. היום כל עניין הדייטים מאוד מוזר. אתם יכולים להיפגש, ליהנות יחד ערב שלם ואז הוא לא ישלח הודעה ולא יתקשר. כלום. יש גם את אלה שמעלים תמונות שלא קשורות למציאות, ואת אלה שמגיעים ואומרים: 'אני אכלתי. את לא רעבה, נכון?. 'לא, אני רעבה, באתי אחרי עבודה'. אני אשלם בסוף גם על הקפה שלו, אבל שם זה נגמר".

וילדים משלך?
"אם יש דבר שאני רוצה זה לחבוק ילד או שניים, וכשזה יקרה אני מבטיחה להרחיב ולשתף".

מה הכי מרגיע אותך?
"לאחרונה התחלתי לצלם וגיליתי שהמצלמה היא הנפש שלי. בצילום מצאתי את המקום הטיפולי שלי. אני יוצאת איתה לטבע כדי לרפא את עצמי. מדי פעם אני מתנדבת לצלם, אבל לא לשם רווח, כי זה המקום האישי שלי ושם זה יישאר".