המוזיקאי איגי דיין מספר בראיון נרחב על משינה, על הזוגיות עם עטרה צחור, על הספר "חוה" שכתב ועל האלבום החדש והמשובח שלו "תבואות הרוח"

איגי דיין, מוזיקאי נהדר ומתופף ענק (להקת משינה) מספר בראיון אישי איך המוזיקה הייתה העוגן שלו מאז שהוא זוכר את עצמו, החבירה למשינה וההצלחה הגדולה ששיפרה לו את הדימוי העצמי, חווית אלבום הסולו הראשון 'משהו ממך' ואבני הדרך החשובות בחייו שהעלו את איגי הסוער על הדרך הנכונה: משינה, הזוגיות עם עטרה צחור והקמת המשפחה, הספר "חוה" וכמובן האלבום החדש והמשובח "תבואות הרוח".

"הוא נולד בשכונת נאות רחל בחולון, שם חיה משפחתו עד שהיה בן שש, ואז עברה לחצי שנה לקיבוץ גבעת השלושה, ומשם לרמת השרון, שהייתה אז קצת כמו מושבה חקלאית עם שדות וסוסים. אני זוכר את עצמי מטייל המון בשדות, אהבתי את השוטטות הזאת. הבית הדו-משפחתי שהוריי בנו עם עוד משפחה היה מבודד לגמרי בהתחלה. יכולנו להרעיש חופשי".

מהיכן הגיעה אליכם המוזיקה והאמנות? בכל זאת שלושה מוזיקאים מעולים יצאו מהבית הזה: אתה, נאור הגיטריסט והוד – נגן גיטרה, כותב, מלחין, מפיק וטכנאי.
"האמת שאין לי מושג. אמא שלי לימים הפכה להיות כותבת שירה ספרות. למרות שזה לא היה מאוד נוכח בבית שלנו, אולי זה כן חילחל. נאור ואני היינו למעשה הלהקה אחד של השני מגיל מאוד קטן. בדרך כלל  מסלול ההתפתחות של נגן הוא כזה שהוא התאמן לבד במשך שנים, אבל אצלי בזכות המפגש עם נאור זה היה אחרת. מתחילת הדרך ניגנו יחד, כך שהמפגש איתו הכין אותי למעשה להיות נגן להקה טוב. הסלון בבית ההורים הפך למעין חדר חזרות ובעצם הנגינה שמרה עליי לא להתפזר לכיוונים שאין מהם חזרה. המוזיקה תמיד היתה חבר האמת והמציל שלי".

מייקל בנסון היה בן כיתה של אחיו נאור, והם היו מעין שלישייה וככה נוצר הקשר הראשון שהוביל להקמת להקת משינה. דיין: "משינה התחילה כחלק מהסצנה של המועדונים של התקופה ובמיוחד הפינגווין. בכלל התכוונו לשיר באנגלית. היינו צעירים ומגניבים ותמיד היינו קופצניים ומשוגעים. ואז התחלנו לעשות מוזיקה בעברית ויצא האלבום הראשון ונהיה טירוף. אם לא הייתי מצטרף למשינה, יש מצב שהייתי ממשיך לשיר באנגלית. אנחנו יחידת קומנדו, מאוד מחויבים ושומרים אחד על השני. הדיל הבסיסי בינינו הוא ערבות הדדית, מן שותפות גורל עם אלמנט של ערבות. זה אומר שכל אחד אחראי על השותפים שלו ועל תוצאות הקשר. בעיניי זה מאוד אקטיבי ומעודד לפעולה".

איזה אלבום אתה הכי אוהב שלכם?
"בניגוד לקהל שאוהב את משינה, אני לא יושב בבית ומאזין לאלבומים שלנו. בהחלט מכיר את כל הסיפורים והמיתולוגיות עם 'מפלצות התהילה' וכו', אבל השאלה הרלוונטית מבחינתי היא איזה אלבומים שלנו הכי נהניתי לעשות כי אני יודע מה היינו שעשינו אותם: 'משינה 2' ו'להתראות נעורים שלום אהבה'".

ב-1992 הוציא דיין אלבום סולו ראשון בשם "משהו ממך". דיין: "אני מאוד אוהב את 'משינה' אבל לא חושב שהיא מבטאת את הקול האישי שלי. באיזשהו מקום מדובר בשתי מהויות שיש ביניהן הבדל גדול. האלבום הזה הותיר אותי עם המון סימני שאלה. עד שלא הרגשתי שנגעתי בכל הסוגיות שאני צריך לגעת בהן לא עשיתי עוד אלבום. לא ראיתי טעם לייגע את הציבור עם החיפושים שלי".

מה ההישג הכי גדול שלך כמוזיקאי?
"אם זה בגודל התהודה אז כמובן שזה 'משינה', אבל אותי מה שמעניין זה מה אני משאיר פה ולפתור את החידות שלי. לכן, ההישגים מבחינתי הם ברמת ההתפתחות האישית. מאיפה באתי ולאן אני הולך".

וזה קרה עכשיו עם האלבום החדש והנפלא "תבואות הרוח"?
"זה בהחלט אלבום שמאוד מבטא אותי כמו שאני עכשיו. פעם חשבתי שצריך להשתמש בהרבה רעש כדי להביע את הרגשות שלי. בשנים האחרונות  גיליתי שהכי נעים לי בשקט. היו כמה נקודות ציון בדרך שלי שלקחו את איגי הסוער והמבולבל והעלו אותו על הדרך".

מהן הנקודות?
"משינה – זו הנקודה הראשונה והקריטית שכבר דיברנו עליה, ההיכרות עם אשתי עטרה–  פנייה של 90 מעלות. כבר הייתי ב'משינה' כשהכרנו ויש בלהקה לצד כל הדברים הטובים, קטעים שיכולים להקטין. עטרה וכמובן הילדים, הצילו אותי מגורל לא ידוע. אני מאוד אוהב את המשפחה שלנו. הספר 'חוה' שינה עוד משהו בשיחה שלי עם עצמי, עם העולם וגם בשיחה של העולם איתי. האלבום 'תבואות הרוח – מעולם לא הרגשתי מוזיקה שהתדר שלה דומה ל'תבואות הרוח'. גם רמת המוצר גבוהה יותר משני אלבומי הסולו הקודמים שלי וזה הרבה בזכות טל טרייביש. זה שינוי גדול מאוד בתפיסה העצמית שלי כאמן".

זה משפיע גם על התפיסה העצמית שלך כאדם וכהורה?
"יכול להגיד שחווית ההורות היא מרכיב מהותי בחיי ואחד הדברים ששינו אותי מאוד לטובה, עד כדי כך שאני לא מצליח להבין איך חייתי קודם בלי זה. שני ילדיי הם בני 15 ו-19, מוכשרים ומעמיקים גם כאנשים וגם כמוזיקאים".

איך עברה עליך הקורונה?
"יחסית עברה בטוב. יש לי פה חצר נחמדה אז לא ממש הרגשתי סגר. שמרתי על עצמי ובסך הכל חוויתי שגרה נחמדה ביחס למצב. נעים לי בבית ולצמצם פעילות למינימום הכרחי נשמע רעיון טוב, וגם לצמצם 'חפירות' ואנשים לא נחוצים נשמע רעיון בכלל לא רע. האמת היא שההופעות לא היו חסרות בטירוף. כולנו ב'משינה' הבנו שיש משהו טוב בלנוח קצת מהקהל ולהפך. להתגעגע זה עניין לא רע".

הראיון הנרחב עם איגי דיין מתפרסם בבלוג "החיים על פי אלדד":
https://katzr.net/8c3e94