נתחיל מהסוף: בישראל שמלקקת את פצעי הקורונה, 300 שקל לארוחה עם מנה עיקרית וקינוח זה יקר מדי.
אחרי שאמרנו את זה נפרגן ל"פקין" הסינית הוותיקה, שנוסדה ב-1978, שהיא מחזיקה מעמד בזכות ולא בחסד. בזכות מבחר מנות במנעד טעמים רחב. ממנות נוסטלגיות כמו אגרול עם רוטב חמוץ מתוק, מרקי תירס, ועד הבננה המטוגנת שלדעתי זה המקום היחידי שעדיין מאמין שזו מנה ראויה לסיים איתה ארוחה (ועוד במחיר מופקע לכל הדעות של 42 שקל)
מכיוון שהמחירים גבוהים מדי לטעמנו ותקציב המערכת קטן מדי לטעמנו – הסתפקנו במנה עיקרית אחת לכל סועד. כדי לעניין את החיך הלכנו לא על התפריט הרגיל, אלא על התפריט המיוחד שבנה השף ישראל אהרוני שמתארח במסעדה לחודש בלבד.
אני הלכתי על עוף ערמונים עם אורז מטוגן (71 שקל) וכוס יין פרימיטיבו (36 שקל) ואילו הכתב המצטיין של "יוצאים קבוע", יואב גורן (כן, זה שכל הזמן עוקץ אותי בפייסבוק מתי אני מזמינה אותו לארוחה) הלך על כל הקופה: חזה ברווז (98 שקל) עם בירה (29 שקל).
המנה שלי הייתה טעימה, מדויקת בטעמיה ומעניינת בצבעיה, אבל בן זוגי טען שהברווז היה צמיגי מדי והאורז עייף וחסר טעם. "ציפיתי יותר מהברווז שלי", הוא אמר והזכיר לי את ג'ורג' קוסטנזה מסיינפלד שחיכה הרבה זמן להגיד הערה שתציג אותו באור אינטליגנטי. במקרה של יואב הוא צריך הרבה יותר מברווז, גם אם לאחרונה הוא סיפק כמה ברווזים עיתונאיים שלא היו מביישים את ענת קם בימיה היפים.
בשלב הקינוח היינו כבר מלאים למדי, עד שהגיע החשבון והזכיר לנו את המשפט שכל אמא פולניה – עם טראומת שואה שנצרבת בתודעה – אומרת לילדיה: "חייבים לגמור מהצלחת". אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה. למה חייבים? כי הזמנו והמנה יקרה? וכמה תעלה לנו הדיאטה כבר חישבתם?
מסעדת פקין
משה סנה 54, תל אביב | 03-6490737
כל השבוע (כולל שבת) 11:30-23:00
