השבוע סערה המדינה סביב החלטת פרקליט המדינה ללכת למשפט חוזר נגד רומן זדורוב, שיושב כבר 15 שנה על רצח תאיר ראדה ז"ל. אני מציין את העובדה הזו כי בתוך כל ההמולה שנוצרה – כשכל ישראלי הפך גם לבלש מתחיל ומומחה גדול לתיאוריות קונספירציה – נדמה לי ששכחנו שהייתה ילדה אחת שהלכה לבית הספר ולא חזרה
מקרי רצח מתרחשים בישראל מידי שנה, אבל משהו ברצח הזה מסעיר את הדמיון שלנו. רצח בתוך שירותים של בית ספר, עולה חדש שעל פי טענת ההגנה הופלל על ידי המשטרה וכן, גם צוות של יוצרי טלוויזיה מוכשרים שהרימו את הכפפה והצביעו בכישרון רב על חורים רבים בתיאוריה שגורסת שזדורוב הוא הרוצח. ומתהדרים בכיפוף עובדות – שיכול להתחרות רק בכיפוף הכפיות של אורי גלר – עם חשודה "סקסית" הרבה יותר. גם יפה, גם לוקה בנפשה, וגם נרדפת לכאורה על ידי חבר לשעבר נקמן.
תוסיפו לזה את העובדה שאפילו אמא של תאיר משוכנעת שרומן הוא לא הרוצח ותבינו שהפרשה הזו היא כל דבר חוץ ממשעממת.
לא רק אילנה ראדה בצד שמאתגר את המערכת. בשנים האחרונות בכל סקר שנערך רוב הציבור מאמין שבכלא יושב האדם הלא נכון. פעם זה 60 אחוז, פעם 70 אחוז ורגע לפני שמגיעים ל-100 אחוז (כאילו זו תכנית ריאליטי שהציבור קובע מי זכאי ומי אשם) מיהר בית המשפט העליון לשלוח את הצדדים לסיבוב נוסף, רביעי במספר.
בלי להיכנס לשאלה האם בסיבוב הזה יורשע שוב זדורוב או לא, דבר אחד ברור לכולם: הטיפול במקרה על ידי המערכת מעלה תהיות רבות.
המערכת הזו לא בדקה לעומק את טענות ההגנה, לא ידעה להסביר את הכשלים בחקירתו של זדורוב (כמו השתקת המיקרופונים ברגעים קריטיים) והיא גם זו שמתנגדת – תעשו את עצמכם מופתעים – לטענה של מנהל המכון הפתולוגי ד"ר חן קוגל, שתומך בעמדת ההגנה. מכל הסיבות האלה – ועוד כמה שלא ניתן לכתוב מטעמי דיבה – ברור לכל שזה לא זדורוב שיושב על ספסל הנאשמים הפעם, אלא הפרקליטות והיא כמו שלמדנו בפרשת מין תמורת מינוי לא בדיוק חפה מפשע.
אדם חכם אמר לי פעם "כשאריה נלכד, הוא לא חושב איך להשתחרר, הוא חושב איך לנקום". ברור לגמרי שהאריה זדורוב כבר סימן לו את המטרות, ובניגוד לעמוס ברנס שמת זמן קצר אחרי שקיבל את פיצויי העתק שלו, זדורוב בן ה-44 בסך הכל, לא סובל משום בעיות בריאותיות, והוא יחיה מספיק זמן כדי לוודא שכל האשמים במחדל שלו יתנו את הדין.
