אני עיתונאי כבר 15 שנה ואני לא זוכר יחס כזה לעיתונאים. אני מודע לכך שיש ירידה חדה באמון הציבור במוסד העיתונות, אבל במלחמה הזו נדמה לי שזה לא מוגזם לומר שהפכנו ממש לאויבי העם.

אלו לא רק ההשמצות נגד עיתונאים שמזוהים עם השמאל, אלא התקפות פיזיות קשות נגד עיתונאים שמשודרות בשידור חי ומקבלות הדים מזעזעים ברשתות החברתיות. תגובות כמו "לשרוף את כל העיתונאים", "אם עיתונאי מגיע אליי אני מפוצץ אותו מכות" והכי מזעזע – מאוד מקווה שזה אדם אמיתי שחושב כך: "עיתונאים הם משתפי פעולה של החמאס. אחרי המלחמה צריכים לשפוט אותם ולתלות אותם בכיכר העיר".

אני רק כותב טורי דעה באתר נישה, לא בבמה המרכזית של התקשורת, ואולי זו הסיבה שלא חטפתי עד היום מכות, אבל אני אומר בגלוי ולא אכחיש: אני מפחד. ממה? מההסתה, השנאה, הפילוג. מישהו שם למעלה רואה בנו העיתונאים אויבים מרים רק בגלל שאנחנו מעזים להגיד את האמת. האם החזון של המסיתים הראשיים הוא שנהיה מדינה טוטליטרית כמו איראן?

אני לא מבין מה המטרה של ההסתה הזו, אבל לפעמים גם בלי כוונה מיוחדת נחקק בציבור דימוי מסוים על בעלי מקצוע שדמם מותר. קחו לדוגמא, את השוטרים שהתקשורת אימצה ברוב טיפשותה את הכינוי שהדביקו להם הפושעים – "מנאייכ". עד כדי כך דבק הכינוי המעליב בשוטרים שהפך לסדרת טלוויזיה מצליחה. זמן לא רב אחרי שידור הסדרה נערך סקר גדול שבו נבדקה מידת האמון של הציבור במקצועות שונים והמשטרה – כמה לא מפתיע – קיבלה ציון נמוך מאוד. עכשיו, אני לא אומר ששוטרים הם אנשים ישרים כמו סרגל. ממש לא. במו עיניי ראיתי שוטרים מושחתים ואלימים שמביישים את המדים שהם לובשים וצריכים להיות מאחורי סורג ובריח, אבל מכאן ועד להוציא לכל המשטרה שם של מנאייכ המרחק רב.

ברור לגמרי שברגע שאתה מדביק לגוף שאמון על שלטון החוק תווית של מנאייכ אתה אוטומטית מתיר את דמם של כל לובשי המדים. אותו הדין גם לגבי הפרקליטות שנמצאת בימים אלה על המוקד. לא נחזור ונעייף אתכם בדיון על "המאפיה של הפרקליטות", כפי שהיא מכונה בקרב חוגים מסוימים מהימין, רק נציין עובדה אחת ברורה: אהוד אולמרט ראש ממשלה מהשמאל ישב בכלא על עבירות הרבה פחות משמעותיות מאלה שראש הממשלה הנוכחי מואשם בהם ואני לא זוכר שמישהו מהשמאל כינה את הפרקליטות במושגים שאפילו קרובים לציד המכשפות שמתנהל נגדם כיום.

הדבקת סטיגמה – בין אם היא על המשטרה, הפרקליטות או העיתונות – היא דבר נוראי. תשאלו את גילי ארגוב, הבן של זוהר ארגוב שניסה לצאת מהצל של אביו והסתבך עוד יותר בתווית "הזמר המזרחי המסומם". אני לא יודע אם גילי יכול לעמוד בזכות עצמו כזמר, אני גם לא בטוח שהתקשורת היא זו שדחפה אותו לסמים עם הציפיות הגדולות שהושמו על כתפיו הצרות, אני רק יודע שאף עיתונאי לא היה מראיין אותו בלי לשאול אותו על אביו, על סמים ועל קיפוח מזרחי. תקראו לזה תקרת זכוכית נמוכה, תקראו לזה גטו מזרחי – אני קורא לזה פשוט תקיעות מחשבתית.

אותה תקיעות מחשבתית גורמת לאנשים היום לבלוע בצמא את הרעל שמטפטפים להם גונבי הדעת שקוראים לעצמם מנהיגים לאומיים ובאמצעותו יש הצדקה לפגוע באנשים תמימים שמחרפים את נפשם בשביל לסקר את המלחמה שאותם מסיתים מקצועיים פתחו בה. יום יבוא והציבור יבוא חשבון עם המסיתים האלה, השאלה אם יישאר אז מי שיסקר את משפטם.