"אחרי העירום חוצה הגבולות יכולת הצפייה של הגברים בציצי הגיעה לרוויה. האיבר הטבעי עבר כל כך הרבה ביקורת שמקורה בנורמות והנצחת מיתוס של צניעות שהשיח בסופו של דבר גרם למחאה לגדול. במקום כמה אלפי אנרכיסטים הגיעו למיפגנים 15,000 מפגינים ומפגינות", אומרת רות ברונשטיין, חוקרת אומנות ככלי מחאה, בלוגרית ובעלת דף הפייסבוק "המלצה של רות", המונה כמה עשרות אלפי מנויים. 

רות, החליטה לקחת את השיח צעד אחד קדימה ולעשות מיצג משלה" מודה היה קשה ולא נוח. אבל לבשתי בורקה התאפרתי איפור כבד ולקחתי ליד שלט מחאה פוליטי".

למה בורקה?
"לקחתי לעצמי את הכוח והבחירה ללבוש או להסיר לגופי מה שאני בחרתי כרצוני במרחב הציבורי. זוהי מימוש זכותי הלגיטימית כאישה. מה רבה היתה הפתעתי כשהסתבר לי שלא משנה, אם אם הלבוש חשוף או מכוסה, שונה או חורג מהנורמה  – מה שגרם לעוברי האורח להיעצר עליי היה זה שהייתי לבושה באופן שונה והחזקתי שלט שעליו רשום: "מושחתים לא בארצי",  לא ימין ולא שמאל רק ישר".

האם נתקלת בהתנגדות מצד אזרחים או משטרה?
"לא חוויתי אלימות כלל מצד המפגינים, גם לא מצד המשטרה והאבטחה. להיפך, פנו אליי להצטלם איתי,קראו את השלט פרגנו ותמכו. חלק אף הביעו חשש כי יכול להיות שזו תהיה גזירה ביום מן הימים ללכת צנוע". 

מה היתה תגובת הגברים ללבוש שלך? 
"חלק  התעלמו, חלק היו ממש מופתעים, גם לגלות מי נמצאת מתחת לגלימה. כמות המחזרים והג'נטלמנים, שחילקו לי פרחים, הציעו שתיה, סיגריה, מקום ישיבה, מסאג' לרגליים, לנגן על התופים, לעמוד על המזרקה היתה נעימה, מודה".

מה למדת מזה?"
אני השתמשתי במיצג האמנותי ככלי מחאה. לא משנה מה האמצעי הוא מקדם את המטרה. חשוב שהאמצעי יהיה מאתגר, מרתק, ושונה. מחאה שהיא קוהרנטית לביצוע, חורגת מהנורמה של המבט, ההבניה החברתית אליה הורגלנו לצפות ולקבל על עצמנו חוקים ומוסכמות, התכתיבים שקבעו לנו מה מותר ומה אסור, בלי ששמנו לב אנחנו עונים להם. רק אל תשכחו שזה לא מהטבע, זה רק הושרש בתרבות".