רן מן גדל בקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל, ילד בתנועה שהאמינה שאפשר לחנך אדם חדש. החינוך המשותף, המטפלות, בתי הילדים, כל אלה היו חלק ממהפכה חברתית שהתרחשה בחצר האחורית של ההיסטוריה הישראלית. "היינו דור של ילדים בלי סבים וסבתות," הוא מספר. "רק לילד אחד בכיתה היו סבא וסבתא, וכשהם הגיעו לאירועים הם היו אטרקציה של ממש." אותה ילדות של חופש וחברה, של חורשות ונחלים ופינות מסתור, עיצבה אותו בדרכים שרק עתה, עם הוצאת ספרו הבכורה "קבור באדמה", הוא מצליח לפענח במלואן.
הטייס שלא היה
ב-1968, בעודו תלמיד כיתה י"א, הניחה אימו על השולחן מעטפה חומה עם חותמת צה"לית. "רניקל," לחשה לו, "קיבלת זימון למבדקי קורס טיס." הוא שמח, התרגש, ובעיקר לא האמין. "מעולם לא חשבתי להיות טייס," הוא מודה. "לא חשבתי שיש לי את התכונות המתאימות. אבל כשצה"ל קבע שאני מתאים, התחלתי גם אני להאמין שאולי יש בי טייס סמוי." הוא עבר את הטירונות ואת שלב הלימודים, אך בשלב הטיסות נתקל בבעיה שאי אפשר היה להתגבר עליה, בחילה קשה שליוותה אותו מתחילת כל טיסה ועד סופה. בטיסת המבחן הסופי, עייף ומותש, נבחן ע"י רב סרן אודי חנקין, המדריך הראשי, שקיבל את ההחלטה המוצדקת להדיח אותו. "חנקין עצמו נפל במלחמת יום הכיפורים," אומר רן בשקט, "כמו גם חלק מחבריי לקורס שסיימו אותו בהצלחה."
גדוד 334 וחברות כנגד כל הסיכויים
מקורס טייס עבר לחיל התותחנים ונשלח לגדוד 334 ברמת הגולן. שם, באוהל עם שישה חיילים מעדות המזרח, למד את אחד הלקחים הראשונים על חיי צוות. לקח לו זמן להבין את המנטליות שלהם ואת הסלנג אבל הם כולם היו אנשים טובים וחברים נאמנים. בוקר אחד גילה שנעליו נגנבו בלילה. התייצב יחף למסדר, קיבל נזיפה חמורה מהמפקד, ולא ידע מה לעשות. "לי היה ברור שאני לא אגנוב נעליים ממישהו אחר," הוא אומר. חבריו לאוהל, אלברט וסימון, פתרו את הבעיה. "יא ולד, אל תשבור ת'ראש. זה על הגב שלנו, יא חביבי," אמר לו אלברט. הם השיגו לו נעליים וסרבו לספר לו מהי הדרך שעשו זאת. "הרגשתי אהוב ובטוח עימם, למרות השוני וההבדלים. זו הייתה חברות אמיתית כנגד כל הסיכויים."
יום הכיפורים: שידור חי של קריסה
אוקטובר 1973. רן היה בנפח, בחמ"ל של המפקדה הראשית של החטיבה המרחבית ברמת הגולן. "ראיתי בעיניי, ממש בשידור חי, איך ניגפים כוחותינו," הוא מספר. בתוך עשרים וארבע שעות השתלטו הסורים על רוב רמת הגולן. הוא ראה את פניהם הנפולות של המפקדים, הבין מרשתות הקשר שיחידות מובסות ומפקדים נהרגים. הרגע שנחרט בו לנצח: המעבר בגשר בנות יעקב, כשחבלנים מכינים את הגשר לפיצוץ למקרה שהסורים יחצו את הירדן. "חשבתי על העוול הנורא שנגרם לעם שלנו," הוא אומר. "אחרי שהושמדנו בשואה ובנינו כאן מדינה, הנה שוב איום על קיומנו."
בשדה הקרב נחשף לאובדן אחר. יוסי החובש שקיבל כדור בבטן וצרח לפני שאיבד הכרה שיגידו לאימא שלו שהוא אוהב אותה. שמונה אנשי צוות שנהרגו כשתותח התפוצץ. רון, קצין בגדודו, "עלם חמודות חביב וחכם, מלח הארץ," שנהרג בזחל"ם הפיקוד של גולני מכדור במצחו. ולאחר מכן, הציווי שיחליף את רון במבצע הסתערות נוסף על החרמון. הוא עבר יממה שלמה של המתנה שבה ידע שהוא עלול ללכת למותו. "חשבתי שמלחמה זה דבר מחורבן. מעולם לא דמיינתי שאיקלע למצב שבו אני יודע שהוא עלול להסתיים במוות." ההתקפה בוטלה ברגע האחרון, אך המוות לא פסח על אחיו הגדול יצחק, שנהרג בסיני בן עשרים ושבע, והותיר אישה ושני ילדים קטנים. "עברו חמישים שנה ממועד נפילתו," אומר רן בקול שקט. "אבל גם היום בכל פעם שמוזכר שמו אני עדיין חש כאב פיזי ממש."
הקיבוץ: גן עדן שנשחק
לאחר השחרור חזר לקיבוץ, שדימה ל"מעין גן עדן." מינו אותו למנהל הרפת, לאחר מכן ויתר על חלומו ללמוד ארכיטקטורה לטובת לימודי כלכלה שהקיבוץ דרש ממנו. ב-1982 מונה לגזבר, תפקיד מרכזי עם השפעה רבה על קבלת ההחלטות.
שם נתקל בדינמיקה שתרדוף אותו שנים: מנהל המפעל אליעזר, אדם מוכשר ומניפולטיבי, שהאופטימיות המוגזמת שלו עיוותה את תמונת המציאות. ההפסדים נצברו, המצב הכספי הורע, וההנהלה כינסה אסיפת חירום. "אם נמשיך במתווה הנוכחי נגיע לקריסה פיננסית," הזהיר רן. אליעזר חלק עליו, החברים קיבלו את עמדתו ורן מצא את עצמו, כמתריע שלא שועים לו, שנאלץ לטפל בבעיות שנוצרו כתוצאה מההחלטה השגויה. ב-1990 עזב רן את הקיבוץ עם אשתו ושלושת ילדיו.
הסופר שנדחק
בגיל שלוש עשרה קיבל רן מאמו מתנת בר מצווה "הטור השביעי" של נתן אלתרמן. "קצת התאכזבתי," הוא מודה. "ציפיתי למשהו גדול יותר. לימים הבנתי שזו הייתה המתנה המשמעותית ביותר שקיבלתי מהם אי פעם." הספר הפך לספר האהוב עליו. הוא שינן את השירים בעל פה, למד מאלתרמן כיצד בונים שיר, כיצד משלבים מוזיקה בכתיבה. כילד כתב פזמונים למסיבות הכיתה, ערך את עיתון חברת הילדים, ולפני הצבא שימש כעורך של ביטאון חטיבת בני הקיבוץ המאוחד.ואז, למשך ארבעים שנה, נטש לחלוטין את הכתיבה לטובת הקריירה. "לא הייתי נאמן למה שבאמת גורם לי תשוקה," הוא אומר היום בכנות. "הדחקתי את היצירתיות שהייתה בי לטובת המעשיות."
"קבור באדמה": כשהאמת עולה
כל אלה, הקריסות הכלכליות, המנהלים שלא שמעו לאזהרות, ההחלטות הקשות שפגעו באנשים שאהב הם הקרקע שממנה צמח הספר. "קבור באדמה" הוא מותחן ישראלי שנולד מתוך מפגש עם מציאות שרן מכיר מבפנים. עולם הקיבוץ והחקלאות, שמבחוץ נראה שליו וכמעט פסטורלי, טומן בחובו מתחים עמוקים כלכליים, חברתיים, אישיים.
העלילה מתחילה בשקט: מוות שנראה כמו התאבדות. בהדרגה נחשפת מערכת שלמה של אינטרסים, לחצים והחלטות מוסריות קשות. "זהו סיפור על אנשים טובים לכאורה, שעושים בחירות המובילות אותם למקומות אפלים," הוא אומר. "הספר אינו מבוסס על סיפור אמיתי אחד, אך הוא שואב השראה עמוקה מהמציאות. החיבור בין אמת לדמיון הוא שמאפשר לו להיות אמין, חד ומטריד."
הספר בהוצאת "צמרת" יוצא לאור בתקופה מורכבת של מלחמה וחוסר ודאות, וקוראים רבים מוצאים בו הד למציאות של תחושת אובדן השליטה, שחיקת ערכים, שאלות של נאמנות ומנהיגות. "קוראים שלא מכירים אותי כתבו שיש בספר אותנטיות ותחושה ש'זה יכול לקרות כאן'," הוא מספר. "והיו אחרים אמרו שקראו אותו בנשימה אחת."
אולי זה לא מפתיע. מי שגדל בקיבוץ, לחם במלחמה, איבד אח ומילא תפקידים בכירים בקיבוץ, יודע טוב מאוד שהשקט החיצוני מסתיר לפעמים אינטריגות, משחקי כח ומזימות אפלות. "קבור באדמה" הוא לא רק מותחן על רצח. הוא סיפור על קהילה, על כוח וכסף, ועל הרגע שבו ערכים מתפוררים מבפנים והאמת כבר אינה ניתנת לקבורה.
