בגיל 37 התחלתי לאהוב את עצמי. עד אז סחבתי כמה סודות בארון הפרטי שלי. כולנו סוחבים סודות. היום, בעידן בו מודעות חברתית היא כבר לא מילה גסה, החלטתי לספר את הסיפור שלי כדי לתת קול לכל אותם הילדים שקולם אינו נשמע.
הסיפור שלי מתחיל בשנת 1986, כאשר הוריי החליטו לעבור לגור בארה"ב. הייתי אז כמעט בת שלוש. מדינה זרה, שפה זרה, תחושת זרות. הילדים בגן לא משחקים איתי ואני לא מבינה מדוע. הם חושבים שאני חירשת אילמת, הסתבר.
לא ידעתי להגיד להם שאיני דוברת או מבינה את השפה המוזרה שלהם. כנראה שהבנתי שעלי למצוא דרך לתקשר איתם, והקשבתי למה שהכרתי. צליל, טון, כוונה. כמובן לא ידעתי זאת אז. אט אט,
הצלחתי לפענח מי בעדי ומי לא ומשם כבר קלטתי את השפה היטב. הפכתי לתלמידה שקדנית והתגברתי די נהר על מחסום השפה. בלילות הייתי חולמת שאני משנה את העולם, שמה קץ לסבל של ההמון, ומצילה אנשים.
בימים, אחרי שסיימתי את שיעורי הבית, הייתי מכינה לוחות חזון חמש שנים קדימה עם תכנית מפורטת. צעד צעד, פירטתי כיצד אגרום לעולם להיות טוב יותר, דרך נאומים שהכנתי על אדיבות וקבלת
האחר. לא ידעתי לאן זה ייקח אותי.
כאשר הייתי בת שמונה, אמי לקחה אותי לקולנוע לראות את הסרט חופים עם בט מידלר. זהו. זה היה הרגע שהחלטתי שאני גם רוצה להיות שחקנית וזמרת. זאת לא הייתה משאלת לב אלא ידיעה פנימית. התחלתי לכתוב שירים, ויומיים למחרת כבר העמדתי מופע מול המראה שכלל נאומי השראה מפרי דמיוני , שירים וקטי משחק. החיים זרמו להם עד דצמבר 1994. השעה 4 לפנות בוקר, אני ישנה על מיטת המים שהייתה לי וחולמת על הרפתקאות בארצות רחוקות.
לפתע, רעש מחריש אוזניים. משהו מעיף אותי קיבינמט מהמיטה ומטיח אותי על הרצפה בבום. לא מבינה מה קורה. שומעת צרחות, זכוכיות מתנפצות, תופת, נשמע שהשטן פתח פיו והולך לבלוע אותי. הרצפה הופכת לג'לי, הכל רועד וזז. הספרייה הגדושה שלי מתרסקת על מיטתי. רצה לדלת, פותחת רואה את הוריי, כל אחד אוחז תינוקת.
יורדים כולנו כגוש במדרגות, וכל הבית רוקד ריקוד אכזרי. אבי פותח את דלת הכניסה, והשער התרסק פנימה, הוא בועט בו ואנחנו מחוץ לבית. קומפלקס בתים, דשא משותף, קר, עדיין חשוך. האספלט
מתחתינו ממשיך לגעוש. אני עם כותנת קצרה ורודה , ועליה דובי מחייך. אבי מיד קפוץ פנימה חזרה לתופת להביא לנו מעילים. אט אט יוצאים השכנים מבתיהם המרוסקים ומתקבצים על הדשא. פנסים, כלבים, אבק.
השחר מפציע. מביטה אל הורי כדי לקבל סממן אם אפשר להפסיק לדאוג. הם המומים. סירנות בהמוניהן. פקחים מגיעים לסייע ולחלץ. אחד מגיע אלינו לסקור אם הבית ראוי למגורים. נכנסים איתו.
סדקי ענק ברצפות, האדמה אכן פתחה פיה לבלוע אותנו. המקרר קרס עם כל תכולתו על רצפת המטבח, האח קרסה והותירה חור אדירה בדופן הבית. רצתי לחדר. אבק ורסיסים של תקווה. אוסף כלי החרס שאספתי וצבעתי יחד עם אמי, נשבר כוחו יחד עם החלומות שלי.
"חברים, הבית שלכם נפגע קשה מאוד. תצטרכו להתפנות", מודיע הפקח. אורזים תיק חירום. הולכים לחברים. פחות מסתדר להישאר שם, עוברים לחברים אחרים. כולנו ישנים בחדר אחד, ויש כל הזמן אפטר שוק. רעידות אדמה קטנות שהמשיכו, אפילו שנתיים אחרי האירוע פותחים חדשות. הייתה זו רעידה בעוצמה של 4.6 .כבישים קרסו, הרס עצום. אם זה לא מספיק, אחותי ואני החלטנו לשנות אווירה ולחטוף אבעבועות רוח. וכך בין רעידה לרעידה, הצלחתי לישון מעט אך עוד לא ידעתי שמאז שנתי לא תחזור להיות שלווה.
אמי החליטה שהגיע הזמן לחזור לארץ. לא האמנתי לה. לא האמנתי שהיא תעקור אותי שוב מן המוכר שוב לארץ זרה. אכן כמה שבועות לאחר מכן נחתנו בנתב"ג וחוויתי הראשונה הייתה בתור לשירותים. עמדתי בשקט, ילדה בת 11 וקצת כאשר מישהי עקפה אותי בגסות ונכנסה לפני. נותרתי המומה. רצתי לאמא שלי וסיפרתי על העוולה.
"ברוכה הבאה לישראל", אמרה לי, ואני לא הבנתי.
הגענו לקיבוץ בצפון, בו אמי נולדה וגדלה. הייתה לנו שם אז משפחה ענפה וסידרו לנו דירה במהירות הבזק. אני בחדר משותף עם אחיותיי התאומות הקטנות ממני בחמש שנים. אלה מדברות ביניהן, שפת תאומים. אני מתגנבת לחדר של אמא. נזכרתי שאבי היה צריך להישאר בחו"ל על מנת למכור את הבית ולארוז את חפצינו. נכנסתי בשקט למיטה שלה וביקשתי לחלום על דרכים להציל את העולם.
מגיעה לכיתה לא יודעת קרוא וכתוב. ילדה מלאה קצת, אמריקאית קצת. מרגישה את כל העיניים עלי. המורה שואלת אותי על אמנון ותמר בשיעור תנ"ך. "זה פרח לא?" אני שואלת בתמימות כל הכיתה צוחקת, ואני שמחה שגרמתי להם לצחוק. אולי הם אוהבים אותי. הילד מולי צועק "מפגרת, אמנון ותמר זה בתנ"ך".
שוב צוחקים אבל הפעם אני מתכווצת ורוצה להעלם. משם אל הגיהינום החברתי, הדרך הייתה קצרה. חטפתי מכות רצח כמעט על בסיס יומי, בעיקר מבני הכיתה. בלי רחמים היו מכניסים בי אגרופים והולמים בי בכל הכוח. לא הבנתי למה זה מגיע לי. צעקתי אך איש לא שמע. גנבו ממני בגדים מהמכבסה של הקיבוץ. פעם אחת ילדה גנבה לי את חולצת הבוורלי הילס 90210 והתהדרה מולי עם החולצה. חרמות ופתקים של "אני זונה" על הגב.
פעם אחת כבר הוזמנתי למסיבת כיתה. כל כך התרגשתי. הנה היקום בעדי.
התלבשתי במיטב בגדי, חצאית שחורה עם תחרה, כזאת שמתנפנפת אם עושים סיבוב. מגיע תורי במשחק, אני נופלת באמצע המעגל ואחד הילדים מרים את החצאית שלי מעל לראש. חשופה עם התחתונים לעיני כל, הכיתה שואגת מצחוק. שוב השטן פותח פיו אבל הפעם הוא לא בולע אותי אלא מותיר אותי חסרת אונים. ברחתי, רצתי כל הדרך לדירה. הדמעות נכנסו לי לפה אבל לא היה לי אכפת. פתחתי מחברת. כבר אז היה לי אוסף.
כתבתי במשך שעתיים רצוף. שירים, הגיגים, הבטחתי לעצמי שאני לא אתן לעוד ילדים לחיות כך. אחרי שנה וחצי, הגיעה אחד הימים המאושרים בחיי. עברנו לפרדסיה, יישוב מקבים וערכי. פרדסיה הייתה טובה אלי והציעה לי קרקע בטוחה להתפתחות. גם אז הפכתי לתלמידה שקדנית ולא הסתפקתי בציוני 80.
דחפתי את עצמי על אפם ועל חמתם של מי שעשה לי עוול והוצאתי ציונים מעולים. אבל כבר לא חזרתי להיות אותה הילדה.
בצבא, חלמתי להגיע לתיאטרון צה"ל או להקה צבאית. היקום החליט אחרת והנחית אותי במסלול חובשת קרבית. רחוק שנות אור מכל ההווייה שלי. גם שם עברתי שבעת מדורי הגיהנום. אבל לשם לא אכנס. רק אציין שנבנו טראומות על הקיימות.
אז הגיע בית הספר למשחק. חלום חיי. שלוש שנים של נבירה אינסופית בלהגביר את הקול שלי, להפסיק להיות מנומסת, רזה מדי, שמנה מדי. מסע קשוח שנתן לי כמה מתנות אדירות. הראשונה ביטחון על הבמה.
על הבמה, אני הכל, אני הקול, אני כולם. אני , אני. רכשתי שם כמה מורי דרך שעד היום מלווים אותי במסע הקולי שלי. אחרי שעברתי לעיר הגדולה, כתבתי מחזה בשם "לחודים" המספר על זוג המגיע לרבנות להתגרש. במעלית, הם נתקעים גם פיזית וגם רגשית. שם, כמו מציצן, נפרסות תמונות מחיי הזוג, תשקוה, כעסים, הפלה, חוסר תקשורת ואהבה.
המחזה שלי זכה להופיע כהצגה בפסטיבל תיאטרון הקרון ובבית הספר למשחק של ענת ברזילי. אך הגורל זימן לי במקביל לאודישנים לעציץ מספר 3, והבנתי שלא אצליח להגשים את עצמי שם. חתכתי.
משם ובמשך 12 שנים, התחלתי מסע קולי מבלי לדעת. הייתי שכירה, ניהלתי סניפי ענק, הדרכתי אנשי מכירות ובעיקר עבדתי לפרך סביב השעון. כמהתי למקצוע בו אוכל לעזור לאנשים, לכוון אותם, לתת להם השראה, אבל מה עם הפרנסה?
ביום בהיר אחד, באמצע יום עבודה התחלתי לחוש סחרחורת. לא התרגשתי. נשמתי עמוק אבל גם זה היווה קושי. מהר מאוד הגיעה בחילה ותחושה שכל החדר מסתובב. מתקשרת לאמי ומבקשת שתפנה אותי למיון. אני והיפוכונדריה רחוקים מאוד אבל הרגשתי שזה הסוף שלי. מיון, דופק 220 ,בדיקות על בדיקות. כלום לא עוזר. אני בתופת בתוך הראש שלי. ורטיגו. זה היה האבחון. ורטיגו על ספידים.
צלצול בפלאפון. המנהלת שלי. מעבירה את הפלאפון לאמא שלי. היא עונה. אני שומעת את כל השיח. היא דרשה שאסגור עסקאות מהטלפון כי זה סוף חודש ואמא שלי מספרת לה שאני במיון עם ורטיגו. הדיון ממשיך. סוף חודש, סוף העולם. שבועיים עוברת גיהינום בעולם שכל הזמן מרגיש כמו מכונת כביסה כועסת. מחליטה לא לחזור לעולם השכירות.
אחרי שהבראתי והתפטרתי, שאלתי את היקום מה עכשיו? רצית לשנות את העולם, רצית להיות קול למי שאין, רצית לעזור לאנשים, רצית לעמוד על הבמות הכי גדולים בעולם, לכתוב ספרים, לעשות את העולם טוב יותר.
נכחתי בסדנה להעצמה אישית. באחד מן המפגשים, המנחה ביקשה להוציא קול. כל קול שייצא. הוצאתי. למדתי משחק, קטן עלי. משמאלי ישבה בחורה, וכשהגיע תורה, היא קפאה. בום. נזרקתי לאותה תחושת החנק בכיתה ו' בקיבוץ. אמנון ותמר. הסתכלתי עם הבחורה. הבעה של פאניקה שטפה את פניה. המנחה ביקשה שאניח את ידי על השכמות שלה ושאשיר לה. מה??!! "פשוט תעשי". אמרה המנחה. עשיתי, כפי שביקשה. עצמתי עיניים, הנחתי ידיים והתחלתי לזמזם. הבחורה אט אט הצטרפה לזמזום שלי, גברה על קולי, צרחה ובחרה מן החדר.
היא לא שבה לסדנה מאז. לא הבנתי מה עלה בגורלה עד שיום אחד, שלושה שבועות מיום סיום הסדנה, קיבלתי ממנה טלפון. קולה רעד. היא סיפרה שמשהו בתדר שהוצאתי פתאום העלה בה זיכרון ילדות חבוי על הטרדה מינית. הייתי בהלם. הבחורה הודתה לי. מה היא מודה לי? העליתי בטעות זיכרון מר עבורה. היא המשיכה לספר לי שבזכות החוויה, היא מטופלת ומתחילה מסע של השלמה עם
עצמה. לא הבנתי את העוצמה של מה שאמרה, אבל הרגשתי שיש פה סוד. יש פה מפתח להחלמה.
הזמנתי כל ספר שיכולתי למצוא אודות תדר, קול, והשפעתו על הגוף הפיזי. שם החל מסע חקר הקול שלי שנמשך עד היום.
החלטתי שאני הולכת צעד קדימה. למדתי תרפיה בקול, גמעתי ספריו של ד"ר מיטשל גיינור האונקולוג שהביא תרפיה קולית לחדר הטיפולים, ד"ר מאסורו אימוטו שחוקר את הקרסיטליזציה של המים אחרי חשיפה לתדרי קול שונים ועוד ועוד. התחלתי לטפל באנשים, כאבי גרון, בטן, גב, ראש, פרקים. יום אחד, אמא שלי התלוננה על כאבים במרפק. אז, היא האמינה רק ברפואה הקונבנציונלית. אחרי צילומים, פיזיותרפיה, כדורים, היא התייאשה. הצעתי טיפול איתי. היא הייתה יותר מסקפטית אך הכאב גבר על הסקפטיות. 32 דקות אל תוך הטיפול, אני מרגישה שהגוף שלה נהיה רפוי. כמעט רדומה, היא לוחשת לי שהיד לא כואבת. בלב אני מחייכת ומחכה לראות אם הקסם יפוג. שנים אחרי, והכאב לא חזר.
התחלתי לקבל פניות מנשים שהתמודדו עם מחלת הסרטן. הן הגיעו אחת אחרי השנייה, כאילו בחרו בי מבעוד מועד. עד אז קראתי אודות מחקרים שתיעדו השפעות הקול על גידולים. כבר כאן אומר שאינני רופא, ואיני מתיימרת להחליף את הרפואה הקונבנציונלית, או להחליף טיפול רפואי.
הגוף והנפש הם אחד. מקרה ועוד מקרה, הגוף והנפש של הנשים הללו מוציאים קולות שהיו חבויים במעמקים. תהליך שכלל שיחות על קבלה עצמית מול כעסים , תקיעות מול שחרור, אהבה מול שנאה, הורות והורים והצלילים חודרים עמוק פנימה אל כל תא ותא בגופן. רגע שיא שזכור לי, הוא תצלום של גושים בשד של מטופלת, שהצטמצם משמעותית. האונקולוג שלה לא הבין מה קרה. המטופלת סיפרה שהיא מלווה במלאכים שעוזרים לה לחבר את הגוף לנפש. לא מלאך אני, אמרתי. אני רק מיקרופון עבור הקולות הפנימיים שלך ואת מחברת את הפנימי לחיצוני, ויוצרת הרמוניה.
החלטתי להוסיף כלים לתהליך המרתק הזה. למדתי אימון אישי, ואז נפל האסימון. כתבתי כתבתי וכתבתי.
כך נולדה שיטת הקולצ'ינג. קול+קאוצ'ינג
ואני? קולצ'ירית. לאחר שסיימתי לימודי אימון, המשכתי ללימודי אימון עסקי. אט אט, החלום הפך לעסק, והייעוד לעשייה.
מהר מאוד הבנתי שהקול הוא כלי ואנחנו בכלל לא משתמשים בו. נולד האבחון הקולי כלי שדרכו אני מאבחנת מצב בריאותי, מצב נפשי, מצב מנטלי, ממפה חסמי הצלחה שתוקעים אותנו, מזהה נקודות
פוטנציאל שאנחנו לא ממשים. כמו שמוסיקאי שומע תווים, אני שומעת הוויות, יכולות, ורצונות. האבחון מאפשר לי לבנות מפה קולית על בסיס הד.נ.א. הקולי הייחודי של כל אחד. טמונים בנו קודים עתיקי
יומן. למה אנחנו לא משתמשים בהם?
משם, אני בונה תכנית ליווי אישית או עסקית, הכוללת כלים פרקטיים להגעה למטרה שנקבעה יחד עם כלים מעולם הקול. שואלים אותי האם ניתן לשנות את הקול? הד.נ.א לא משתנה, כן אפשר להפוך קול לנמוך יותר על מנת להישמע סמכותיים, כן אפשר לדאוג להשתמש בטונציה, קצב, ואפיוני קול כדי להעביר מסר ברור ואחיד, כן אפשר להשתמש בקול ככלי מרפא, תקשורתי ועסקי.
הכל בקול, הוא לא רק עסק. זה סגנון חיים, זה כבר חלק משפה. בעידן של היום, של מדיות רוויות אלימות, ווטסאפים כיתתיים המכילים בריונות מהסוג הנורא ביותר, מרוץ אחרי כסף ומעמד, הטרדות
מיניות במקומות העבודה, רצח בקרב בני זוג וקורונה אחת ששינתה את כל אשר ידענו, אני פותחת את הפה ואת הלב, על מנת לעשות את אשר הצהרתי בגיל שמונה. להשפיע, לשנות, לעזור.
אני הקול של כל הילדים/מבוגרים שלא היה להם קול.
נכתב על ידי קורל פרידן
פרטים נוספים באתר ובדף הפייסבוק
תגובה אחת
מרגשת ומעוררת השראה!