העבר הקרוב והרחוק לופת את הצייר יונתן הירשפלד. הוא מצייר, חושב ומתדיין עם אמנות העת העתיקה, האירופאית, אמנות הרנסנס והאמנות הישראלית ועם גדולי הציירים והתיאורטיקנים משם ומכאן.
בסדרת הציורים החדשה מתעמת הירשפלד עם הפסל היווני הנודע "לאוקון". הירשפלד מציג ציורי שמן ורישומים על טקסטים בהם הדמות של לאוקון ובניו שבה וחוזרת במבנים ציוריים שונים, במהלך התערוכה הדמות מתכסה שכבות צבע עד שהציורים האחרונים הם כמעט מופשטים אך משהו מלאוקון שב ומבצבץ מבין כל הציורים.
הירשפלד עצמו עושה כמעשה מיכֶּלאנג'לו שחילץ את פסל לאוקון מהבוץ בעת גילויו. הוא ניגש אל הבדים ומתחקה אחר הצורות הענוגות, המושלמות, של הפסל העתיק. הוא רושם אותו – ואט אט מתווספים עליו תימות ונושאים מתוך עולמו.
בהתאם למה שקרה עם פסל לאוקון בתולדות האמנות, מפציע גם כאן רישום של מיכֶּלאנג'לו – "ישו ביום הדין האחרון": לאוקון כאב-טיפוס לסבל ולהקרבה. אט אט, שכבה אחר שכבה, מתכסה הציור במשמעויות – עד שצורתו של הפסל נהדפת בידי עלי כותרת של פרח הרקפת, ההופכים ללהבות בוערות אל מול לאוקון המתייסר, וכנגד כל אלה – הסֵבֶל, הקרשנדו והסחרור – ניצב מטף לכיבוי אש, סמל אישי הירשפלדי בעל פוטנציאל לכבות, למחוק במים ולהחזיר את הבד לקדמותו.
בציור אחר בסדרת ציורי לאוקון אנו נותרים עם הבד השָקֵט, זה הנראה כמו השקט שאחרי הסערה. השכבות הלאוקוניות נסתרות, ונראה רק "קו החיים", החוזר ונשנה בציורי הירשפלד ומסמן עבורו הַבּיטוּס אישי ביוגרפי. עבודה זו עברה תהליך מחיקה, ההופך אותה מן הדיפטיך העשיר בסמלים ודימויים לדיפטיך שבו רב המכוסה על הנגלה, מעין נסיגה אל סגנון "דלות החומר" המרומז כבר בדיפטיך המרכזי.
שם התערוכה – חיית הבית הראשונה של האדם לאחר גירושו מגן־עדן הייתה הנחש – הוא ציטוט מתוך מחברות האוקטבו של פרנץ קפקא. בשורה אחת מייצר קפקא אמירה טורדנית: הקללה הרובצת על אדם וחוה לא תעזוב אותם לעולם. הנחש הקפקאי פגע גם בלאוקון תוך שהוא מיישם את אשר זממו האֵלים לעשות לו.
