ריקוד הוא כלי עוצמתי, הן לנשמה והן לגוף. אני יכולה לדייק ולומר שככל שהתמדתי בשיעורים, גם המוח הצטרף למסיבה: הוא התחיל לזכור צעדים, וזה יצר שיח חדש עם בן הזוג. לא רק טכניקה אלא הנאה, שמחה, דופמין אמיתי. בתחילת הדרך, חוסר היכולת לזכור את הצעדים הרגיש מתסכל. אבל המורים בארתור מארי אמרו את מה שהפך לאמת שלי: "תרקדי, תהני, תחווי את החוויה, זה יגיע. אל תעבדי עם הראש, תזרמי." השתדלתי. זה לא היה פשוט. אבל לצד הטכניקה ביקשתי גם שיעורי בית מה לתרגל מול המראה והתוצאות לא איחרו להגיע.
צילום: Anna Durden
הרגע שהביא דמעות לעיניי
אבל רגע השיא הרגע שבו הרגשתי את כל זה מתכנס לכדי משהו גדול, היה במסיבת יום ההולדת של תלמידי הסטודיו. המנהג בארתור מארי הוא מנהג יפה: כל צוות הסטודיו עולה ורוקד עם התלמיד חוגג יום הולדתו כל מורה לחוד, בפני כל התלמידים הנוכחים. התלמיד.ת עומדים במרכז, מקבלים פרחים, ואם מרגישים אומרים ברכה מהלב. לראות תלמידה מתנועעת בפומבי לצלילי סלסה, טנגו ובולרו, עם כל מורה שבוחר שיר משלו זה לא רק ריקוד. זה חגיגה של אדם. וכשהתודות פרצו מכל עבר, והיו כה אישיות וכה אמיתיות דמעות עלו לעיניי.
“תודה על המקצועיות והייחודיות. אני מרגישה שאני חלק מהבית. המקום הזה הוא אנרגיית חיים אחת הסיבות הטובות ביותר שלי לקום בבוקר. הריקוד מפגיש אותי עם מה שאני קוראת לו אומנות החיים: מצד אחד רוצים להיות יציבים וחזקים, ומצד שני גמישים ורכים. תנועת הגוף שנפגשת בריקוד ובחיים זה האתגר האמיתי". תלמידה בסטודיו ארתור מארי
צילום: Anna Durden
קהילה, לא רק שיעור
מה שעושה ארתור מארי לתלמידיו הוא מעבר לצעדים ולטכניקה. הסטודיו יוצר קהילה מקום שבו נפגשים פעמיים בשבוע, רוקדים יחד תלמידים ומורים, צוחקים, מזיעים (כן, זה גם ספורט), ומכירים זה את זה לעומק. כולנו זקוקים לשייכות, לדבר שעוטף אותנו ומעניק סיפוק פנימי. הסטודיו מארח תלמידים בגילאים 14 עד 80 ולכל אחד יש סיפור. סיפור של מה הביא אותו לפסוע לראשונה אל מול המורה ולומר: "אני רוצה לרקוד." הריקוד הסלוני ממלא, מזין ותורם לבריאות פיזית ונפשית כאחד.
צילום: Anna Durden
כשלא רוצים להסיר את הנעל
במסיבת יום האהבה האחרונה של הסטודיו הבנתי את זה סופית: לא רציתי להסיר את הנעל מרגליי. אחרי כל כך הרבה שיעורים, מצאתי את עצמי נוכחת, רוקדת, מבינה את הצעדים והכי חשוב: זורמת.
