שישי בבוקר. אני בדרכי מירוחם לתל אביב והשיר של שלמה ארצי "צוותא" מתנגן לי בראש. אני הולך לראות הצגה בצוותא שלמען האמת אני לא יודע עליה הרבה, חוץ מזה שמדובר בפורמט ידידותי של חצי שעה. קליל ומתוק, חשבתי לעצמי בזמן שלגמתי את הקפה באבן גבירול.
אחרי הקפה והמאפה אני יורד במדרגות לקומה מינוס 1 וכבר מרגיש אנדר גראונד ניו יורקי, עם צינורות ובטון חשופים.
בכניסה מפתיע אותי שטיח אדום שמוביל לדוכני קרפים עם ריחות של שוקולד חם. מצד שני ניצב מיצג או שמא שולחן של מסיבת עיתונאים אמיתית שאמורה להתרחש. כבר הכל מסקרן אותי. בכניסה אני פוגש את שלמה ארצי על התמונה עם מייסדת התאטרון, סוג של סגירת מעגל עם הדבר הראשון שמתחבר לי עם צוותא.
לפני שהאקשן מתחיל אני שואל שני גברים עם עניבות מונחות בחצי רישול מה הלוך להיות כאן? אתם חלק מהקאסט של ההצגה?
"אנחנו הגודמנים (סטודנטים שנה ב' מבית הספר למשחק גודמן באר שבע)", הם אומרים ומסבירים שהם חלק מההצגה המקדימה שתתרחש במסדרון. "אני והבחור השני בעניבה נהיה בשולחן ה'חרדשות' (שילוב של חרדה וחדשות)".
הבחורים בעניבות מתחילים באימפרוביזציה ומדברים עליי במקרפון. "שלום לכם והרי החדשות: יש כאן בחור שרושם בפנקס" (סוג של פרודיה אם תרצו על ההתמכרות שלנו לדיווחי חדשות סתמיים).
"ואנחנו מציגות את קטי ויושה", קופצות פתאום שתי בנות בצמות ובגדים ילדותיים ומזמינות אותי לצפות בקטע שלהן שהוא סאטירה נוקבת על תרבות האונס.
ברגע שהן מסיימות מתחיל על השטיח האדום מערכון מוזיקלי שלוקח את "טיסת השוקולד" הידועה לשמצה לקצה, עם תרבות השיימינג. המיצג כל כך אמיתי, והוויכוח כל כך חי שאף אחד לא מרים גבה כשהוא הופך לשיר מחזמר בועט, על גזענות, על שאיפות, על דור ה"שופוני". בסוף, קצת בהתרסה, הם שרים "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת".
כשהם מסיימים הקהל נותר קצת בשוק, וזה נראה שהם השיגו את המטרה.
אני עולה כמה מדרגות כדי לצפות בניסוי חברתי, שם בחור ובחורה מבקשים ממני לקחת מספר מקערת זכוכית. המספר שיוצא, זה מה שהבחור עושה לבחורה. יצא לי 36 והיה כתוב ברשימה "טלק" אז הוא זרק עליה טלק. ילד אחר שהיה שם הוציא פתק, יצא מספר 23. "מספריים!" מכריז הבחור, "עד כמה לגזור לה את השיער?"
"ממש קצת, אם אתה חייב", אני אומר.
"תגזור לה הרבה!" הילד צועק.
הבחורה מתחננת. הבחור אומר שסיכמנו שנעשה מה שיצא. בסוף הוא מוותר וממשיכים.
למען האמת אני פחות התחברתי למיצג הזה. הוא היה תמוה, אך המסר עבר. איך לא אמרתם לנו די?
אני נכנס לאולם 2 הקטן והדחוס של צוותא (ואוו, הוא באמת קטן!) וצופה בשתי הצגות קצרות: "גוסטינג" "וטפו באב". ההצגות הן במסגרת פסטיבל תאטרון קצר 23 "מקצרון 2" – קומדיה רומנטית.
ההצגה הראשונה מספרת על בחור שקפץ מהמרפסת אל מותו אחרי לילה שבילה אצל מי שפגש בנשף הלואין. על אף הסיפור הקוד הוא מקבל נופך ביזארי ומצחיק, השחקנים הציגו בכישרון רב את הדמויות והחליפו תפקידים בצורה מעוררת השראה. התנועה והמוזיקה היו כיפיים ונעימים.
ההצגה השנייה שצפית בה "טפו באב" הייתה על כלה שבורחת מנתיבות ונוחתת במזרקה בכיכר ביאליק בתל אביב. היא הייתה ביזארית, מצחיקה ומתוקה. הקהל פשוט נקרע מצחוק. המשחק היה מעולה ומוקפד. חילופי הדמויות של השחקן היו לא פחות ממאסטר פיס.
אם אני מסכם את החוויה שלי בצוותא היא כניסה למרתף בועט ומעורר מחשבה, שסופו בהצגות קצרות ומצוינות – מתוקות וקולעות, ממש כמו הקפה ומאפה טוב בחורף על רחוב אבן גבירול. היה שווה לנסוע שעה וחצי לכל כיוון ולגלות את צוותא לראשונה, אבל בטוח שלא בפעם האחרונה.
