"יד אחת החלה רושמת" הוא ספר שירה ראשון פרי עטו של פרופסור בעז טרסי. הספר מכיל 33 שירים, הגדושים בשפה עתיקה, קולחת אך חמקמקה, מלאת סוד ומסתורין. השירה, הכתובה בשפה מקראית, מערבת נופים אורבניים, רבדים סמליים ממיסטיקות עתיקות, פסוקים מספר תהילים ומסידור התפילה היהודי, לצד אזכורים רבים מהברית החדשה והשירה המודרנית בת זמננו.
בסיפור חייו המרתק של טרסי, השזור כחוט השני בין שיריו, כרוכים זה בזה החיים כילד בקיבוץ, דור שני לשואה, הצלקות ממלחמת לבנון הראשונה וההתנסות בקראק, שכמעט הביאה אותו לידי התמכרות.
חוויית הלינה המשותפת בבית הילדים בקיבוץ החותרים, בו נולד וגדל, הותירה בו שריטות, אולי דווקא משום שהיה "הילד הטוב", זה שלא בורח בלילות לבית ההורים. האינטימיות הטוטאלית עם ילדים שאינם משפחתו, ההתעללות, גם המינית, מצד ילדים גדולים ממנו וחסותם של מבוגרים שאינם הוריו, שנהגו באלימות – שהיום הייתה מסתיימת במאסר – כל אלה הותירו בו צלקות שממאנות להגליד.
הוריו של טרסי, כמו רוב חברי קיבוץ החותרים, הם שורדי שואה מפראג. את אביו הוא מתאר כפוסט טראומטי ודאגן, אך גם מלא הומור, שידע לתאר גם את זוועות השואה בצורה משעשעת.
את אמו, לעומת זאת, הוא מתאר כאדם בלתי נסבל, קפריזי, ילדותי. אמו ואביו, מספר טרסי, נהגו להתחרות ביניהם כל השנים מי סבל יותר בשואה. על אמו הוא אומר, שאף על פי שלמדה חינוך מיוחד ועבודה סוציאלית, נתינה לא הייתה אחת מתכונותיה. היא היטיבה לטפל באנשים זרים ולעזור להם, אבל בילדיה שלה לא הייתה מסוגלת לזהות סימני מצוקה. עד היום מלווה אותו החרדה, שהנה תיכף מגיעה סטירת הלחי המצלצלת, ללא התראה.
לפוסט טראומה – שאולי היא בכלל לא פוסט טראומה, אלא רק מין הפרעת חרדה כללית, תוצאה של מה שטרסי מגדיר כ"הצטברות של טראומות קטנות" – הצטרפה גם מלחמת לבנון הראשונה שצילקה את נפשו. הוא שירת בתותחנים ונקלע לאירועים תחת אש. הוא היה שם, בסוללות שטווחו בקרב סולטן יעקוב, ושמע את ההסתבכות בקשר. אבל לא בגלל אלה נפשו נפצעה, אלא רק בגלל משפט צבאי משפיל, שנאלץ לעבור בתום המלחמה.
בשנות ה-20 לחייו התנסה גם בקראק, וזו לא הייתה התנסות חולפת. פסע אחד הפריד בינו לבין התמכרות. את השפעת הסם מתאר טרסי כקיצונית ביותר, עד כדי תשוקה עזה להתאבד. הגאווה האישית שלו וייעוצי גמילה הצילו אותו, רגע לפני שהידרדר לתהום. את המפגש האכזר עם הסם הוא מתאר בשיר:
עָשָׁן לָבָן נִשְׁאָף –
עָשָׁן אָפֹר בִּמְקוֹם אַהֲבָה
בִּמְקוֹם אַהֲבָה.
אֲנִי רוֹצֶה אוֹתְךָ עֵר, אָמַר –
עֵר.
המוזיקה תמיד הייתה בחייו של טרסי. בנערותו בקיבוץ ניגן בתזמורת בני הקיבוצים. כבוגר המשיך במסלול מוזיקלי, נסע לארה"ב ללמוד קומפוזיציה, ומצא את עצמו פרופסור למדעי היהדות, מומחה לחקר סידור התפילה האשכנזי, שמכשיר תלמידים ותלמידות לשמש חזנים. הוא עצמו לא מאמין ולא שומר מצוות, אבל מתנגד למושג "חילוני". מעדיף שיקראו לו "אפיקורס".
ב-20 השנים האחרונות מחלק טרסי את זמנו בין ישראל לניו יורק. לכתיבת שירה התוודע בגיל יחסית מאוחר. הוא מעיד על עצמו כמי שמתקשה להעריך את טיבה ואת ערכה של שירתו, לכן חשובה לו דעתם של אחרים.
"יד אחת החלה רושמת" הוא ספר שירים נועז ויוצא דופן, ששואב את הקורא למסע בין מחוזות אמיתיים ומחוזות פרי דמיון, ובעיקר לעומקי הנפש של המחבר.
