עֹפֶר שָׂרֵנְקַה* אלוני, סופר ויוצר רב תחומי, מגלה מספר כיצד דודתו שָׂרֵנְקַה רחל לאה זילברברג ז"ל, שעוררה את מרד גטו ורשה, מהווה השראה ל"מיני מוזיאון שואה או תקווה עם חדר בריחה – גטו בריחה"

"לא במקרה קוראים לי עֹפֶר ע"ש שָׂרֵנְקַה * (עֹפְרָה בפולנית), הכינוי המחתרתי של דודתי ששמה היה רחל לאה זילברברג, דמות שעוררה לתנועה את מרד גטו וורשה. היא נולדה ב-1920, הייתה תלמידה מצטיינת ופעילה בתנועת הנוער (מהספר "חורבן ומרד של יהודי ורשה" מאת מלך נינשטט"). עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש וורשה על ידי הנאצים, ברחו דודתי ואמי רות לליטא שהייתה בשליטת ברית המועצות. האחיות לבית זילברברג הגיעו לווילנה עם חברו הטוב ביותר של מרדכי אנילביץ', משה קופיטו שלימים הפך לבעלה של שרנקה ואבי בתה מאיה. ב-22 ביוני 1941 החל מבצע ברברוסה וגרמניה הנאצית פלשה לוילנה. תוך זמן קצר וילנה נכבשה כשקהילת היהודים כללה בתוכה מנהיגי קהילות רבים שברחו לאחר כיבוש מערב פולין, חלקם המשיכו בבריחה מערבה ואף הגיעו לסין, אך שרנקה ובעלה משה נשארו עם בתם מאיה בעיר. ביערות פונאר נורו למוות כמעט כל יהודי וילנה. משה קופיטו, בעלה של שרנקה, נהרג כשיצא להשיג חלב למאיה שנולדה ב-20.2.41. שרנקה נאלצה להתחבא במנזר יחד עם אבא קובנר, אימו ועוד כ-15 חברים ומאז נעלמו עקבותיה של מאיה".

כך מספר עֹפֶר שָׂרֵנְקַה אלוני, סופר, יוצר רב תחומי ומפיק מירושלים, שהקים את "מיני מוזיאון שואה או תקווה" בשכונת יפה נוף בירושלים, בו מתקיימים אירועים והרצאות ייחודיות, בהשקפה יהודית, היסטוריה ואמנות. המוזיאון הייחודי מתחלק לארבעה פרקים: הבנת הנמצא – על הפילוסופיה של החיים, הקונפליקט שבין האישי לחברתי וקיצור תולדות התנועה, חדר בריחה – גטו בריחה, המרד – תיעוד בלעדי על מרד גטו ורשה, הכולל מכתבים, ספרים, עדויות בסרטים וציורים, ותקווה – כי אדם בלי תקווה נחשב למת (בכל השפות בעולם). במוזיאון תלויות יצירות אמנות של עפר וכן קופירייט מעורר.

הקמפיין הייחודי של שרנקה, "קמפיין דינמי", מתמקד בתקווה המניעה לתנועה בשם: "צייר לי קו אישי לתקווה משתפת", והשתתפו בו במהלך השנים נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, נשיא המדינה הנכנס יצחק הרצוג, ראש עיריית ירושלים משה ליאון, ואישים ידועים רבים. הנשיא הרצוג כתב בספר האורחים: "עם ישראל הוא פסיפס מרהיב ומרתק וכך גם היצירה המשתפת הקמפיין הדינמי".

עפר כותב קונספטים לחברות מובילות כגון: hp, קוואסקי ו-roche השוויצרית. הוא כתב כמה ספרים ובהם "הקו אל התקווה" הנמצא במיני מוזיאון ו"בין אור לחושך" – שיצא לאור בסינית וגם אנגלית ועליו התבסס מרכז מבקרים בסין אליו הגיעו 40 מיליון מבקרים.

עפר מספר כי כשסייע לאביו ראובן אלוני, ששירת ב-504 האחראית על הפעלת סוכנים סמויים מחוץ לגבולות מדינת ישראל והיה מלוכדיו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, לעבור דירה לאחר פטירת אימו, הוא גילה בעליית הגג קופסת פח ישנה ששכבה כאבן שאין לה הופכין במשך 69 שנים מכתבים בפולנית וצילומים ישנים, שהם התיעוד הבלעדי הקשור למרד גטו וורשה, ע"פ פרופ' ישראל גוטמן, ששימש ההיסטוריון הראשי של יד ושם. המחקר שערך עפר על סיפור גבורתה הלא ייאמן של דודתו, שהונצחה לצד אנילביץ' בוורשה, נחשף בכתבה ב"מעריב" בינואר 2019 לרגל יום השואה הבינלאומי על ידי ד"ר אורי מילשטיין, שדודתו היא המשוררת רחל שכתבה עליו את השיר "אורי".

באחד הצילומים מצולמים מרדכי אנילביץ' ושרנקה, שהיו היחידים שהשתתפו במרד ומופיעים בצילום. התמונה היוותה השראה לאחד הפסלים הידועים, פסלו של נתן רפופורט "בדמי חיי", שנחנך במרכז הגטו היהודי העתיק בוורשה וכן ביד ושם. בחזית הפסל מפוסלות שבע דמויות הפורצות מתוך האש, האמצעי הוא אנילביץ', ובראש הפסל יש דמות אישה (של שרנקה) המניפה בידה כלפי מעלה תינוקת. לעפר התברר שרות אימו המנוחה העבירה בזמנו לפסל עותק של התמונה, שנמצאה בקופסת הפח ובה מצולמים מרדכי אנילביץ', שרנקה, צבי בראון, משה דומב ואביבה.

"זו אחת התמונות הנדירות של אנילביץ' והיא צולמה ע"י אמי רות בל"ג בעומר. עצם פיסולה של דודתי באנדרטה מפורסמת זו הוא הוכחה לחלקה המשמעותי של דודתי במרד, וכמו במחזות האבסורד שרנקה מחד צונזרה כ-70 שנה ומאידך היא נמצאה בראש הפסל המפורסם בעולם, שראשי ונשיאי העולם מבקרים בו חדשות לבקרים, אך לא מודעים לדמויות החקוקות בו".

חייקה גרוסמן, שלימים שימשה כסגנית יו"ר הכנסת, סייעה בינואר 1942 להבריח את שרנקה מוילנה לוורשה, על מנת לספר על רצח כל יהדות וילנה וכדי לעורר את המרד האזרחי הראשון בעולם כנגד הנאצים. עפר: "בינואר 1942 שרנקה מסרה ובהשאלה עקדה למען הכלל, את מאיה וחזרה לגטו ורשה. הילדה בת השנה נמסרה לרופאה בבית לילדים עזובים, תחת שם בדוי – ידוויגה סוגאק. עקבותיה של הילדה נעלמו מבלי להשאיר זכר, למרות שהצוות של עפר שכלל את עו"ד רוני גולן מצא תעודת לידה של מאיה בוילנה. שרנקה הקריבה את היקר מכל  כדי להיכנס מבחירה לגטו, עם שתי בשורות מצמררות שקבעו את גורלו של הגטו ובכך עשו היסטוריה, שמעצבת עד היום את דרכנו הדמוקרטית: תגובה של עדות  חיה ועוצמתית על מעשה הרצח השיטתי בו פתחו הנאצים בווילנה, והשנייה, כפועל יוצא מכך – הבחירה – 'החלטנו למרוד'. זאת על פי הספר 'נעורים באש' מאת עליזה ויטיס שומרון".

על פי ספרה של עליזה ויטיס שומרון, "יום אחד נקראנו לאספת הגדוד, לפגישה עם השליחה שרנקה שהגיעה מגטו וילנה. כולנו ישבנו על הרצפה ולפנינו אישה צעירה, כבת 22, שבשערותיה זרקה פס של  שיבה. באור הדמדומים נראתה יפה ואצילה, ובעיניה מבט כבוי. 'באתי לספר לכם ולהזהיר אתכם. יש לנו ידיעות בטוחות על חיסול גטאות בכל מזרח פולין, באוקראינה ובליטא. אנחנו החלטנו להתגונן, הנוער שנותר בגטו החליט לא ללכת כצאן לטבח. מחציתנו יישארו בגטו, והשאר ינסו לפרוץ אל הפרטיזנים. לא נלך כצאן לטבח! החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן. ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף; לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול. אבל מעשינו לא יישכחו".

לימים סיפר משה דומב כי אנילביץ' התוודה ואמר לשרנקה: "כנראה שהצדק היה אתך, בזבזנו זמן יקר ומי יודע אם לא איחרנו את המועד! נסחפנו אחרי דעותיהם של בעלי אוטוריטה ומנהיגים עלובי נפש". הגרמנים הופתעו מההתנגדות הלוחמים ותושבי הגטו שהתבצרו בבונקרים ובמקומות מחבוא שונים. שרנקה נפלה עם נשקה בידה, ובבונקר המפקדה ברחוב מילא 18 בוורשה, שמה חקוק כחלק מ-51 שמות המורדים.

עפר: "במרד גטו ורשה השתתפו בני נוער והכי מבוגרים שהשתתפו בו היו הדודה שלי שרנקה ואנילביץ' בני 24 במותם, כשאת עיקר המרד בגטו ורשה חוללו נשים על פי פרפ' גוטמן כשצוואתו הנחתה אותי במפעלי.  זה למעשה היסוד של מרד הנעורים ואף מתחבר לעובדה, שלפיה מי שהמציאו את גיבורי העל הם יהודים שפינטזו על סוף אחר, טוב יותר לשואה ולמלחמת העולם השנייה. במהלך השנים הוצאתי אנרגיות וכספים רבים, על מנת להאיר את הסיפור בד בבד עם החיפוש אחר מאיה, ואני רק בתחילת דרכי. אני מחפש משקיעים בעלי לב ואמצעים, לספר וסרט הרוצים לפתוח מקום בניו-יורק תחת השם 'הסודות של  שרנקה', שהרי מרד גטו ורשה היה ההשראה לדמוקרטיה העכשווית, למרטין לותר קינג ולמרד הנעורים ואף קיימת בניו-יורק אנדרטה בנושא מרד גטו ורשה".