השבוע מתארחת במדור: לבנה מושון, מחברת הספר "כריתה". היא נשואה ליואל ואם לנועה, דפנה ודן. במהלך השנים הוציאה לאור 44 ספרים, רובם לילדים ולבני נוער.
היא זכתה פעמיים בפרסי אקו"ם ובמלגת קרן תל אביב לספרות. בשנת 2015 הגיע ספרה "שתיקת הצמחים" לרשימה הארוכה של מועמדי פרס "ספיר" היוקרתי. במקביל לעיסוקה הספרותי ולעבודתה החלקית בעיתונאות, היא עבדה במשך 23 שנה כמורה וכספרנית בבית-ספר יסודי באור יהודה.
מושון, ילידת תל אביב בשנות ה-50 והצטיינה בכתיבת חיבורים כבר בכיתה ג'. בשנים שלאחר מכן היא כתבה עבור חברותיה את המכתבים שהן שלחו לחיילים כאופנת שנות מלחמת ההתשה בסיני. בסיום לימודיה בבית הספר הממלכתי-דתי רמב"ם המשיכה ללמוד בתיכון לבנות תלפיות, שהיה בלב תל אביב, במסלול חינוך. כבת למשפחה דתית, שהתחנכה במסגרות דתיות, לא עלה בדעתה להתמרד ולשרת בצבא, וכך קיבלה פטור, שלימים הבינה עד כמה היה מיותר עבורה. בגיל 18 למדה חינוך וגיאוגרפיה באוניברסיטת בר-אילן בחוסר חשק ברור, אך נהנתה מאוד מהטיולים ומהשהות בטבע.
היא גילתה את עולם הצפרות בחוג של האורניתולוג אמוץ זהבי, תחביב אליו היא קשורה עד היום, והתחילה להתפייט למגירה. "הצעתי את כישורי הכתיבה שלי – שדוכאו בתיכון על ידי המורות 'הטובות' שלי לספרות – לעיתון של האוניברסיטה. כך, חשפתי לראשונה לעולם את מאוויי ואת יכולותיי בכתיבה", היא מספרת. בעבודתה הזמנית במשרד החינוך קיבלה הזדמנות פז לכתוב עבור בתי הספר סדרת סיפורים הקשורה בתולדות הפזמונאות העברית, וממנה התקצרה הדרך לכתיבת מדורים וכתבות בעיתון "דבר לילדים" ובהמשך לעיתונים שבועיים ויומיים אחרים. בגיל 25 הועידה את עצמה להיות עיתונאית, חרף קשיי הפרנסה במקצוע. שני ספריה הראשונים ראו אור בשנת 1981: רומן בשם "חוט צמר כחול", וספר לבני נוער בשם "זרעים של חלומות".
בעקבות מה כתבת את ספרך החדש?
"אל ספרי האחרון 'כריתה' התגלגלתי בעקבות מות חמותי, ילידת פולין. לאחר התבשלות פנימית גיליתי שאני רוצה להנציח את סיפורם של היהודים הנמלטים מפולין לסיביר על עגלות עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ואת התלאות, שעברו עליהם ב'חינוך מחדש' תחת ידו הקשה של המשטר הסובייטי הרצחני. כך, אפוא, עולים בכתוב פרקי עדות ארוכים מהעבר".
כיצד מתחבר ספרך לסיפור החיים שלך ו/או לעיסוקך המקצועי?
"לצומת הדרכים המשלב בין יהודי המערב והמזרח בספרי 'כריתה' השתרבב אירוע אישי הקשור בניתוח כליה טראומטי שעברתי בבחרותי. אחת מהדמויות בספר הוא ילד חולה כליות, והגיבור מוצא עצמו מתחבט בשאלות מצפון שמכינות אותו לשליחות הכרוכה במתן כליה לזולת. כאן הזדמן לי להיכנס לנעליים מאוד שבירות של נושא מוסרי גדול".
למה היה חשוב לך להוציא לאור את ספרך?
"השאלה לגבי חשיבות הוצאת ספר לאור היא משנית. ההגשמה לגביי כבר נעשתה באמצעות ספריי הקודמים. חשובה ממנה שאלת הצורך בכתיבה. לשאול סופר למה חשוב לו לכתוב זה כמו לשאול רקדנית מדוע חשוב לה שתרקוד או לשאול שחקן מדוע חשוב לו לעלות על הבמה. מדובר בעניין קיומי שעניינו: 'אני כותב, משמע אני קיים'. כותבים שאינם עוסקים בכתיבה יספרו שהם חשים מחנק או מוות קליני. אחרי שנוצרה פעולת הכתיבה זקוקה הכתיבה ל'חמצן', כמו תינוק שרוצה להגיח החוצה כדי שאחרים יתבוננו ביופיו".
תגובות של קרובי משפחה וחברים לספר.
"שאלת מימון ספריי בקרב בני משפחתי לא הייתה מעולם משמעותית, משום, שכאמור לא השקעתי כספים בהוצאת ספריי לאור. יותר נכון לשאול האם בני משפחתי במעגל הראשוני התעמקו או קראו את ספריי. התשובה לכך היא מעט מאוד, כמעט על סף הלא – וטוב שכך".
הוצאה לאור או הוצאה עצמית?
"כל ספריי, למעט הספר ראשון לבני הנוער 'זרעים של חלומות' (שגם מימונו נעשה על ידי תורם), יצאו בהוצאות לאור שונות ולא נדרשתי בכלל לממן אותם. הייתי קשורה עם הוצאות ספרים כמו: 'מודן', 'דני ספרים', 'תמוז', 'כתר' ו'עם עובד' (ובשוליים גם הוצאת 'קרן קיימת'). מניסיוני הבודד בראשית הדרך בהוצאה עצמית, למדתי שמפיצי הספרים אינם רוצים וגם אין בכוחם להיאבק על מקומו של ספר אקראי על המדף בחנות. למדתי שהמפיץ מעדיף הוצאה לאור המספקת לו הפצה של 10-5 כותרים בשנה, ולכן הוא יכשיל או לא ידחף סופר-משורר שהציע לו כותר בודד. זאת, מבלי להביא בחשבון את הבעיה הכרוכה במציאת אחסון למאות העותקים של הכותר, ומבלי להביא בחשבון את עבודתו של הסופר ביחסי הציבור וקשריו עם העיתונות כשאין מאחוריו גב של הוצאה לאור. עמיתים, שהתנסו בהפקה עצמית של ספריהם, קוששו על הפתחים את מכירתם ליחידים, דבר שאינו ראוי בעיניי. ומנגד, בהתקשרות עם הוצאות לאור, החוזים לא תמיד הניבו תשלומי תמלוגים כנדרש מהשנה השנייה לצאת הספר והלאה".
ספר מודפס או ספר דיגיטלי?
"אישית אינני אוהבת ספר דיגיטלי ולא ספר קוֹלי. ספר נחוץ לו שימששו אותו בידיים והעיניים תעטופנה את האותיות. הרומן 'אהבה חמוצה' והספר לנוער 'מכתבים מגבעת הזבל' עובדו, בנוסף על מהדורתם בנייר, לספרים קוֹליים שלא הועדפו לקריאה בצורתם זו (למעט בקרב עיוורים). ספריי 'שתיקת הצמחים' ו'כריתה' הופקו גם במהדורות דיגיטליות אבל לא התלהבתי מכך".
זהירות, ספוילר:
"הנדודים ברחבי סיביר המתוארים בהרחבה בספרי נובעים מפירורים קטנטנים, שליקטתי ממשפחתו של בן זוגי ופיתחתי אותם כיד הדמיון הטובה עליי כאילו עברתי אותם בגופי. תיאורי ההלוויה הפותחים את העלילה – אותה לוויה שמביאה לשרשרת האירועים הממלאים את הוויית הסיפור והדמויות שנוטלות בה חלק כשחקני במה, מוכרים לי מאירוע משפחתי גרוטסקי בו השתתפתי".
ציטוט או שניים האהובים עלייך מספרך החדש:
"הציטוט מהספר, פרק 1, עמ' 10 מצייר באופן פלסטי את מקום הלחם בפוסט-טראומה של פליטי השואה: 'היתה שעת ערב מאוחרת, בדלתות האחרות לא ענו ולא פתחו, ביקשה חתיכת לחם כי הארגז שלה נשאר ריק, רק מי שהיה פעם רעב עד מוות יכול להבין את זה, והשכנה הצעירה, שהגיעה לגור בכניסה השנייה בבניין, מיד פתחה לה, מיד הבינה ולא כעסה, אדרבא, הכניסה אותה והושיבה אותה והרגיעה אותה. הביאה לי את כל הלחם שהיה לה בבית, ומאז אני והיא כמו חוט ומחט…'".
ולסיום, מהן התוכניות שלך בתחום הספרות?
"סיפור ילדים שלי בשם 'הילדה ימימה ומצנפת הקיסר' תורגם באופן מחורז לאנגלית, ואני עובדת על הוצאתו לאור באוסטרליה ו/או באנגליה. סיפור אחר שלי בשם 'ליידי פינגר שלי' עתיד להתפרסם בכתב העת היהודי 'ג'ואיש פיקשן נט' (JEWISH FICTION.NET) היוצא לאור בטורונטו".
תגובה אחת
מאמר מעולה! אהבתי את סגנון הכתיבה.
המאמר חידש לי המון.
תודה רבה, איילה פרידמן, דלתות פנים.