ב"נבכי רקמת הלב" מוצגים קולאז'ים רכים מוקפים במסגרות ברזל חלודות כמטאפורה למשברי הזמן הקשה, שהותיר בנו סימנים, כמעין עדות מתקופת הקורונה בארץ וכסמן לקשיי ההישרדות

בתערוכה "נבכי רקמת הלב" של האמנית כריסטינה וייס, המתקיימת בגלריה משרד בתל אביב, מוצגות עבודותיה כמעין עדות מתקופת הקורונה בארץ וכסמן לקשיי ההישרדות. הקולאז'ים הרכים מוקפים במסגרות ברזל חלודות כמטאפורה למשברי הזמן הקשה, שהותיר בנו סימנים וטרם חלף. יותר מכול משקפת התערוכה את נבכי רקמת הלב של וייס.

וייס מסבירה כי "בכל תפר ותפר אני תופרת את משאלותיי ואת תפילותיי. כיום מקובל לשמור הכל בענן, ואני שואלת את עצמי: האם הענן יזכור? הרקמה היא הענן הפרטי שלי, מעין צוואה לסביבה הקרובה-רחוקה".

היא יוצרת קולאז'ים מבדים משובחים, רכים למגע, המחייבים עדינות אין קץ. החוט והמחט, הננעצים בתוכם במעשה הרקמה, פוצעים אותם, אך בד בבד, באותה פעולה ממש, גם מחברים אותם לכדי מבנה של בדים עתירי קפלים, הנוזלים מטה מכוח המשיכה. הקולאז' נארג תוך סימביוזה בין צבעי הבדים לבין הדימויים הנרקמים. תנועתם הטבעית של הבדים נשמרת ומאזכרת את עולם הריקוד, הטבוע בשורשיה של וייס כרקדנית בלט, עולם שממנו היא שואבת השראה גם היום.

המעברים והחיבורים בין הבדים מייצרים מערכת מורכבת, שבבסיסה תלות אינהרנטית בין החומרים השונים, השואפים לעצמאות אך מתמזגים לכדי קולאז' שלם. השימוש המושכל בטקסטיל משמר רעננות, הניכרת בעבודות חרף איכותן העמלנית, ומשקף את ריקוד המחט על גבי מצע הציור. כציירת וכרקדנית היא מפגישה בין שני עולמות תוכן, ובאמצעות צבעוניות זהירה מייצרת משחק עדין בין עולם המחול לעולם הציור. יש שהרקמה מופיעה כמשטח של צבע, ויש שהיא נוכחת כרישום צבעוני רווי תנועה.

וייס בוחרת בנושאים כגון איקונות ביזנטיות, אך במקום לתאר קדושים, היא משתמשת בנופי טבע, המשולבים בקומפוזיציה דתית. רקמת העלים, המסומנים בקו מתאר בלבד, מבטאת את התחושה, שאי אפשר למלאם – רִיק המעיד על מהות החיים. "חיפשתי את הלא נודע," היא אומרת ומוסיפה: "כאדם אני מרגישה לבד. החלום הוא למצוא את עצמי ולצייר מוזיקה".

בתקופת הקורונה החלה וייס ליצור קולאז'ים מבדים, שחיברה יחדיו לכדי מצע לרקמה. המכחול הוחלף במחט ובחוטים. העבודות נוצרות באופן אינטואיטיבי. הבדים נגזרים מבגדים שאינם בשימוש, ולעתים נדירות היא מרשה לעצמה לרכוש פיסת בד נוספת, שצִבעה חשוב לקומפוזיציה. התפרים הנרקמים מותירים את עקבותיהם ואת חותמם על הבדים ומבטאים הרהורים, תחושות וזיכרונות. וייס מפלסת לה נתיב אישי וייחודי לזכור ולהיזכר, תופרת את רקמת חייה.

כריסטינה וייס נולדה ברומניה לאם יהודייה ולאב נוצרי יווני. בילדותה למדה בלט, ובתקופת נעוריה הופיעה כרקדנית בתיאטרון מוזיקלי-אופראי בעיר הנמל גאלאץ שעל גדות הדנובה. בשנת 1965 היא עלתה לארץ עם בעלה, צייר התיאטרון, הארי וייס. באותה שנה התקבלה לאופרה הישראלית בהנהלת אדיס דה-פיליפ, ומאז רקדה באופרה ובמחזות זמר של תיאטרון גיורא גודיק. ב-1967 התקבלה ללהקת הבלט בת-דור.

בשנת 1974 פנתה ללימודי ציור ופיסול במכון אבני בתל אביב אצל האמנים משה שטרנשוס ויחזקאל שטרייכמן. בעבודתה הושפעה עמוקות משטרייכמן, וכן מהצייר הבריטי הווארד הודג'קין ומיון טוקולסקו (Țuculescu) הרומני. משלב זה ואילך הקדישה את חייה לציור בשמן על בד, לפיסול בברונזה ולגילוף בעץ. במקביל, היא עבדה לאורך השנים כמורה לבלט במרכז לאמנויות הבמה ביכורי העתים ובבית הספר לאמנויות בתל אביב.

התערוכה "נבכי רקמת הלב" של כריסטינה וייס מוצגת בגלריה משרד בתל אביב,

רח' זמנהוף 6, עד ל-16.4.

אוצרת: רחל סוקמן,

www.officeintelavivgallery.com

דף האמנית בפייסבוק: Cristina Weiss