האמנית ג'וזיאן ונונו, צילום: פרטי

"400 המלקות": כעת בתערוכה ב"מקום לאמנות" בתל אביב

האמנית הרב-תחומית ג'וזיאן ונונו מציגה בתערוכה חדשה שלה יצירות מרתקות שלה המתייחסות לסרטו המיתולוגי של הבמאי הצרפתי פרנסואה טריפו

האמנית הרב תחומית ג'וזיאן ונונו, תושבת חיפה, שמציגה בימים אלו תערוכת יחיד גדולה ומשמעותית ב"מקום לאמנות" בקריית המלאכה בתל אביב, אותה אוצר ניר הרמט. היא מספרת כי "משחר ילדותי, סיגלתי לעצמי את היכולת לברוח מהמציאות כדי למצוא מקלט בבדיה, ועד מהרה זו הפכה למרחב אינטימי בו בניתי עולם אחר, חסר גבולות. ברבות השנים, זה הפך למעין הלך נפש וזו לא הייתה עמדה אינטלקטואלית. הזיכרון הוא עירוב בין מה שקרה לבין מה שאנו זוכרים. הוא הפיכתו הראשונה של הממשי לבדיה. ממש כמו בקולנוע, סדנת האמן היא המקום שבו הממשי מגיח מחדש בדמותה של בדיה, המוקרנת על מסך הווידיאו".

דבריה של ונונו הם למעשה הרעיון המרכזי של התערוכה שלה ששמה: "בקולנוע הקרינו את 400 המלקות", המציגה לצופה עבודות מונוכרומטיות: שחור או לבן ווידיאו ארט מרתק המתייחסות ל"400 המלקות", סרטו המיתולוגי של הבמאי הצרפתי המוערך פרנסואה טריפו משנת 1959. יצירותיה נעות בין וידיאו ארט, מיצב תחריט ורישום, כשעבודותיה רצופות זיכרונות מקוטעים, מובְנים על ידי שכחה ומוכתמים ברסיסים של פנטזיה.

היא משתמשת במעין "זיכרון תותב" (memory prosthetic) כדי לתאר את התהליך שבו הבניות מחודשות של העבר מייצרות זיכרונות חלופיים המחקים חוויות אמיתיות במציאות. היא מפזרת סימני דרך, כשהיא מחפשת את ה'אותנטי' ביחס לעברה האישי דרך עבר קולקטיבי או הייצוג הקולנועי המשותף שלהם. היא מעלה שאלות לגבי תפיסת המציאות והבניית זיכרון והצורך שלה ושלנו להיאחז ב'אמת' או לנסחה מחדש. דרכם היא עוסקת במסע, בהגירה מ"שם לכאן", בשייכות, בשפה ובניכוס.

יצירה של האמנית ג'ויזיאן ונונו, צילום: יח"צ

הצילום הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה של ג'וזיאן, כשבשנים האחרונות הצילום המשפחתי נמצא במרכז, כחומר המגרה את הזיכרון. היא נולדה בליון בצרפת בשנת 1949 ואת עשייתה האמנותית בחיפה נטשה לפני כעשר שנים, לאחר שהחליפה כשבעה לוקיישנים של סטודיו וכך הכירה מקומות רבים בעיר (עיר תחתית, הדר ברחוב מסדה ובמתחם הפרמידה ומרכז לאמנות עכשווית).

היא החליטה להישאר בחיפה אך יוצרת באטליה רחב ידיים בקריית המלאכה בדרום תל אביב. ג'וזיאן גרה בכרמל על קצה ההר, מול נוף פתוח אל הים. ג'וזיאן: "אני אוהבת את חיפה אך בשנים האחרונות מקומות הייצוג של אמנות בחיפה כל כך הצטמצמו, למרות מספר גדול של אמנים נהדרים החיים בה. גלריות טובות פעילות נסגרו ואני חשה שחיפה מחמיצה את ההזדמנות להיות על מפת התרבות הארצית".

היא חולמת וחושבת בשתי שפות: צרפתית ועברית ויוצרת גם מחוץ לגבולות הפיזיים של הסטודיו. "ברגעים המכוננים יש תחושה של הגשמה, אבל מהר מאוד היצירה הבאה מחזירה אותי לנקודה שבה הכל מתחיל מחדש", היא אומרת.

היא לא תשכח לעולם מפגש מחודש ומקרי שלה עם סצנת הסיום המפורסמת של הסרט "400 המלקות", שבו זיאן פיאר לאו, השחקן שמגלם את אנטואן, גיבור העלילה, עוצר את מהלך הריצה שלו, מסתובב, ומסתכל אל מצלמה. הפריים הקפוא בתמונה האחרונה של הסרט היה מעין ניצוץ, שהפעיל והתחיל את היצירה של ג'וזיאן שביצירותיה המוצגות בתערוכה רושמת את דיוקנו של אנטואן עומד על שפת הים כשעתידו אינו ידוע, עשרות פעמים, שוב ושוב. לאורך כל הסצנה האחרונה הוא רץ, ואילו דווקא העצירה הקפואה שלו מסמנת עבורה את תחילת היצירה שלה.

יצירה של האמנית ג'ויזיאן ונונו, צילום: יח"צ

ג'וזיאן: "סרט זה שחרר אצלי יצירה שלא חשבתי שתתקיים אצלי. זיהיתי בסצנה אלמנטים ביוגרפיים שלי עד שלא יכולתי להפריד בין השניים. המציאות והאשליה התערבבו והפכו לזיכרון חי – מזויף, מפוברק, אך בעל אלמנטים שקרו באמת. סצנה דרמטית זו מכילה את כל תמצית הסרט, שחזר אליי במלוא עוצמתו, וכך הבנתי שהסרט מחובר למעשה לסיפור ילדותי. צפיתי בסרט מספר פעמים בעבר ובכל פעם הוא ריגש אותי מחדש, מבלי שאבין מדוע. נפגשתי עם הסצנה שוב, כשעבדתי בסטודיו על צילום כיתתי שלי מבית הספר היסודי. עבור טריפו, הסרט הזה הוא אוטוביוגרפי והתברר לי שגם עבורי. כל זכרונותיי מבית הספר היו בסרט זה. אין לי הסבר רציונלי אבל מאותו הרגע, בכל יום שהגעתי לסטודיו יצרתי עוד רישום של השחקן. תמיד אותו רישום. כך יצרתי עשרות רישומים שהכילו את התנועה ואת הריצה של השחקן – ריצה שהיא הבריחה לחופש. הריצה שאני יוצרת בווידאו היא מעין שחזור של הרגע לפני שהתמונה מקפיאה את התנועה".

בתערוכה מוצגות גם יצירות הקשורות לילדותה – בהקשר של הסרט "400 המלקות". "משחר ילדותי סיגלתי לעצמי את היכולת לברוח מהמציאות כדי למצוא מקלט בבדיה, ועד מהרה זו הפכה למרחב אינטימי שבניתי בו עולם אחר, חסר גבולות. ברבות השנים זה הפך למעין הלך נפש וכמובן חומר ליצירה. החלטתי לקחת צילומים מהאלבום המשפחתי, וכשהסתכלתי על צילום שלי מכיתה ב' בבית ספר לבנות, מאוד התרגשתי ואף נמשכתי  לנגטיב של התמונה, שקצת מוריד מהפן האישי והופך אותה למעורפלת. השוויתי את הדמות של הילד שרץ בסרט לדמויות של הילדות שמופיעות בצילום הישן יחד איתי. הדגשתי את השפתיים האדומות שלהן, וכך נוצר סרטון וידיאו של ילדה מחייכת שהשפתיים שלה הולכות וגדלות עד שהן מתכווצות והופכות לנשיקה, וממולה נמצאות שתי דמויות של הילד מהסרט כשהוא רץ. כך, למעשה, היצירה שלי מצליחה לנצל את החוויה האישית שלי, כשאני לא מדברת על עצמי אלא על מהות הזיכרון".

למה לחזור אל העבר? את מנסה להחיות אותו?
"העבר הוא רגע שהסתיים. רוֹבֶּר בּוֹבֶּר, הקולנוען היהודי צרפתי, שהיה עוזרו של טריפו בשלושת סרטיו הראשונים, שואל: 'כיצד להראות את מה שנעלם?' אני לא מנסה להחיות את העבר, אלא עוסקת בזיכרון, שנמצא עבורי בין המציאות לבדיה, ואני בודקת את הגבול שביניהם. כשהמציאות מסתיימת היא נשארת אצלנו בזיכרון והופכת לסיפור שאנחנו מספרים כשאנו מראים, למשל, צילומים מהאלבום המשפחתי. כל פעם שאנחנו מראים אותו צילום, אנחנו כבר לא מספרים אותו סיפור במדויק. זה פרט שמרתק אותי. מכאן, הסיפור הזה מתחיל לנוע בחופשיות בתוך הבדיה".

יצירה של האמנית ג'ויזיאן ונונו, צילום: יח"צ

התערוכה "בקולנוע הקרינו את 400 המלקות" תוצג עד ל-29.5 ב"מקום לאמנות",

אוצר: ניר הרמט

רחוב שביל המרץ 6, תל אביב,

האתר של ג'וזיאן ונונו:
https://www.josyanev.com/

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות נוספות

ראשי

עושה גלים בין הדפים

השבוע נסקור סדרת ספרים לנוער שנועדה להשמיע את קולם של ילדים הסובלים מהפרעות שכיחות, ספר ילדים המלמד על ערכים טובים לחיים באמצעות דמות חמודה של

קרא עוד »
צרכנות

הפלה פרטית – מה חשוב לדעת

להפסקת הריון המתבצעת באופן פרטי יש לא מעט יתרונות שיכולים לאפשר לך הליך מקצועי, דיסקרטי ונכון לך. לכל מרפאה או גוף רפואי יש את הדרך

קרא עוד »