בספר "לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות" מתארת ד"ר דרורה בהרל בשישה יומני מסע מרתקים ובצילומים אמנותיים של נופים, מקומות ופורטרטים – את מסעותיה ב"גג העולם": חמישה מסעות בהימלאיה ההודית ומסע נוסף בהימלאיה בנפאל

ד"ר דרורה בהרל נולדה בתל אביב בשנת 1944, בתקופת המנדט הבריטי. ביום שאמה כרעה ללדת היה עוצר, והיה חשש גדול שהיא לא תוכל להגיע לבית החולים. כאשר לקראת הצהריים הוסר העוצר לצורך קניית מצרכי מזון, נסעה אמה לבית החולים אסותא. "הלידה שלי לא היה קלה כי חבל הטבור היה כרוך סביב צווארי, אבל יצאתי לאוויר העולם ואני עדיין בועטת", אומרת דרורה. "הוריי החליטו לקרוא לי דרורה מכיוון שלדעתם בזכותי הוסר העוצר ביום בו נולדתי".
הוריה של דרורה היו חלוצים ציונים אידיאליסטים, שעלו לארץ מאוקראינה ומפולין בשנות ה-30. בתחילה כמו כל החלוצים הם הלכו לקיבוץ אבל עזבו אותו לטובת העיר לצורך פרנסה. בילדותה היא התגוררה עם משפחתה בשכונה חדשה קרוב לשכונת יד-אליהו בתל אביב. בצבא שירתה כמזכירת הפרקליט הצבאי של חיל האוויר, והתחתנה מיד לאחר שירותה הצבאי. כשהייתה אם לשני ילדים קטנים עוד לפני שהגיעה לגיל  30 שנה, נפטר בעלה, ועל מנת למצוא מקצוע ממנו היא תוכל לפרנס בכבוד את ילדיה היא החליטה ללמוד הוראה במקביל ללימודי תואר ראשון. "הייתי סטודנטית מצטיינת והחל משנתי הראשונה באוניברסיטה קיבלתי מלגת לימודים מלאה", היא מגלה.
גם בלימודיה לתואר השני היא הצטיינה ושוב קיבלה מלגת לימודים מלאה. במקביל לעבודתה כעוזרת הוראה בחוג להיסטוריה כללית במגמת העת העתיקה באוניברסיטת תל אביב, היא עבדה באוניברסיטה הפתוחה כמרכזת ההוראה וכמנחת קבוצות בקורס "תולדות יוון הקלאסית". התיזה לתואר השני הפכה לבסיס להצעת מחקר לדוקטורט בפילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל אביב. גם הפעם היא זכתה במלגות לימודים עד שהשלימה את מחקרה לדוקטורט בנושא "תעמולה בעת העתיקה בתקופת האימפריה הרומית", שזכה בהצטיינות יתרה בינלאומית שניתנה לה ע"י המכון לחקר האימפריה הרומית שבאלבנו ליד רומא באיטליה. בהמשך פורסם הדוקטורט שלה כספר באחת ההוצאות לאור באוקספורד.

מה גרם לך לכתוב את ספרך החדש וכיצד מתחבר ספרך לסיפור החיים שלך ו/או לעיסוקך המקצועי?
"לפני 20 שנה אובחנה טרשת העורקים ברגליי. בכל פעם שניסיתי לצעוד במהירות נאלצתי לעצור, כי זרימת הדם נפסקה. כתוצאה מכך סבלתי מכאבי תופת. הרגליים שלי היו כמעט משותקות, ונאלצתי לעבור כמה ניתוחים כדי לפתוח את העורקים ולשפר את המצב. מאחד הניתוחים כמעט לא יצאתי. הייתי בטיפול נמרץ נשימתי וכבר דיברתי עם ההוא מלמעלה. כנראה הוא החליט שמוקדם מדי לקחת אותי, כי מסתבר ששרדתי. אז הייתי מאושפזת שלושה חודשים בבית החולים, ושוחררתי רק אחרי שיקום.
דווקא אחרי אותו אירוע טראומטי בו כמעט קיפדתי את חיי בשנת 2001, כשאני רק בסוף שנות ה-50 לחיי עם מוגבלויות פיזיות, כשנתיים לאחר שהשתחררתי מבית החולים, התחלתי לצאת למסעותיי אתגריים, כאלה שקשים מבחינה פיזית גם לאנשים בריאים, בעיקר במדינות אפריקה השונות בהן ביקרתי 15 פעמים. אבל יצאתי גם למסעות ג'יפים בהם המטרה היא נהיגה בתנאי שטח קשים ובינוניים. באחד המסעות החלטתי לחוות את המפגש עם הטבע בדרך הכי בלתי אמצעית שאפשר – לשהות באוהלים ממש בשטח, בשמורות השורצות חיות טורפות ולא־טורפות. וכך בספרי הראשון 'יומני מסע – לטייל עם מוגבלות' אני מתארת חמישה מסעות אתגריים בשנים 2013-2009 בהרי האטלס ובדיונות של הסהרה במרוקו, באוגנדה, בטנזניה ובדרום-אתיופיה ומסע קשה להימלאיה ההודית ולצפון הודו.
לשיגעון ההימלאיה שלי נתפסתי בגיל 70, בעקבות מודעת פרסומת לטיול ג'יפים מאורגן להימלאיה ההודית ולצפון הודו שמשכה את תשומת ליבי. זה היה ב־2013, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולטייל באזור קשוח זה בכלי רכב. לפני שנרשמתי לטיול זה בפסגות של צפון הודו, ערכתי שיחת תיאום ציפיות עם המדריך וסיפרתי לו שאני חוששת שהמסלול קשה מדי. הוא הרגיע אותי והבטיח שהכול יהיה בסדר. בספרי השני, 'לכבוש את ההימלאיה – לטייל עם מוגבלות', אני מתארת בשישה יומני מסע מרתקים ובצילומים אמנותיים של נופים, מקומות ופורטרטים – את מסעותיי ב'גג העולם'. אלה הם שישה מסעות מורכבים שעברתי בתנאים לא פשוטים: חמישה מסעות בהימלאיה ההודית ומסע נוסף בהימלאיה בנפאל".

למה היה חשוב לך להוציא לאור את ספרך?
"המטרה של הספר היא לעורר השראה ולהניע את האנשים.  אין תחליף למפגש הבלתי אמצעי עם הטבע. בדומה לספרי הראשון, גם הפעם אני מקדישה את ספרי השני 'לכול מי שחושב שאי-אפשר' והמסר הוא ברור כפי שאני כותבת, בין היתר, במבוא: 'אני מאחלת לכם ליהנות מתיעוד מסעותיי האתגריים ברכסי ההימלאיה ולהתרשם מכך שעם רצון, נחישות והתמדה אפשר לטייל ולראות עולמות – גם עם מוגבלויות פיזיות'. במלים אחרות, המסר שלי הוא: אין דבר כזה לא יכול. לא להגיד: 'אי אפשר!' אם קיים בך הרצון, אפשר למצוא את הדרך. יש היום אפשרות לעשות טיול כמעט לכל העולם גם עם כיסא גלגלים. רק צריך לרצות, לרצות לקום מהכורסא ולצאת. זה המסר שלי".

תגובות של קרובי משפחה וחברים לספר:
"לא בדיוק שיתפתי אותם בתהליך. מהתוצר הסופי כמובן הם הביעו את התפעלותם".

הוצאה לאור או הוצאה עצמית?
"מהניסיון של הוצאת ספרי הראשון, הבנתי שאם אני רוצה שהכול יהיה בשליטתי, העריכה הלשונית, ההגהות, העימוד, העריכה הגרפית וכמובן ההדפסה – עדיף הוצאה עצמית".

ספר מודפס או ספר דיגיטלי?
"עדיף שניהם ואולי גם תרגום לאנגלית, אבל התרגום לאנגלית היא הוצאה כבדה בנוסף להוצאות הפקה עצמית של הספר. לכן, בסופו של דבר לא הוצאתי את ספרי השני באנגלית – למרות שכולו כבר מתורגם לאנגלית".

זהירות, ספוילר:
"היציאה למסעות היא בדמי, היא הנותנות לי את הטעם האמיתי לחיים, היא הטעם והמשמעות של חיי, אז באמת קשה לבחור משהו ספציפי".

ציטוט או שניים האהובים עליך מספרך החדש:
"אני מביטה בהשתאות ובתמיהה בפסגות ההרים ועל מדרונותיו: עוצמה טהורה של יופי וכוח. השלג מכסה כליל את הנוף ההררי המרהיב הזה. היופי השלו של הפסגות והמדרונות מכוסי השלג תחת שמיים כחולים בהירים היה פשוט עוצר נשימה. הנסיעה הופכת קשה יותר ויותר. פתיחת הדרך משמעותה שטרקטורים פשוט ניסרו את הקרח שכיסה את הדרך וכך יצרו מרווח סביר למעבר של רכב, וזו בעצם הדרך שנפתחה. הדרך כול כך צרה והטיה קטנטנה של ההגה ובום טראח, אנחנו נתקעים בקיר קרח. במקומות אחרים בדרך, כשמצד אחד הר ומצדו שהאחר תהום עמוקה, אנחנו, לא עלינו, בתחתית התהום. האם זו בדיוק הדרך שהייתה כאן בקיץ שעבר? סביר להניח שפחות או יותר עברה באותו מקום כאן הדרך בשנה שעברה. איך טאשי אומר? 'יש רק דרך אחד מקארגיל לפאדום'".
"במילים אלו אני מתארת את הנסיעה המאתגרת שעשיתי עם צוותי אל קארגיל בפרק השישי בספרי".

 ולסיום, מהן התוכניות שלך בתחום הספרות:
"בינתיים כתבתי מסה על געגועיי להימלאיה שפורסמה לאחרונה באתר "יוצאים קבוע": http://yoka.co.il/drora-baharal/. אני רוצה לכתוב על מסעות שעדיין לא כתבתי עליהם, אבל כל עוד הקורונה שולטת במצב בעולם המוזה ממני והלאה. הייתי גם רוצה לשווק בפורמט דיגיטלי ואולי גם בהדפסה את הספר בחו"ל דרך אמזון. הספר, שכבר תורגם לאנגלית, ממש מוכן ומחכה לשיווק. רק צריך למצוא מישהו שיממן את ההוצאה הכבדה הזאת".