איציק ליבנה, סאן פאולו, 2021, שמן על בד, 100+100 סמ
איציק ליבנה, סאן פאולו, 2021, שמן על בד, 100+100 סמ

שלוש תערוכות חדשות בגלריה העירונית רמת השרון

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

שלוש תערוכות יחיד חדשות נפתחו בגלריה העירונית לאמנות עכשווית ברמת השרון: אוהד מטלון מציג סדרה חדשה של עבודות צילום העוסקת ביחסים בין הפוזיטיב לנגטיב ובין צילום נוף לציור, רישום ותבליט; שי עיד אלוני בורא חלל פולחני על זמני באמצעות אלמנטים פיסוליים, ווידאו-פרפורמנס, ויצחק ליבנה עם סדרת ציורים חדשה שבה מופע השמיים משמש כרקע להתרחשויות אנושיות שונות.

ששת/ שי עיד אלוני

תערוכתו של שי עיד אלוני היא מיצב טוטאלי החולש על כל חלל התצוגה והופך אותו למקום של טקס, פולחן טרנספורמטיבי על זמני. המרחב שבונה אלוני מבקש לזקק ארכיטיפים וסמלים המהווים בסיס משותף לטקסים בתרבויות שונות, ומלווים את עבודתו לאורך שנים (חניתות, מסכות, מגנים, שריונים, כלי ציד או מלחמה שונים, לצד סמלים החוזרים כמו עיניים או דגים).

התערוכה מורכבת מעבודת וידאו ומכמה אלמנטים פיסוליים שנתפרו למידות הגלריה, ולפי קנה המידה של הגוף האנושי , המרחב המבטל את גבולות הזמן והמקום, נע ספק בין עבר קדום לעתיד מדומיין ובין מערה פגאנית להיכל כנסייתי מחופה ויטראז'ים.

האמן מופיע במרחב התערוכה כשמאן הנע בין זהויות ובין תפקידים שונים באמצעות בגדים, מסכות ופעולות גופניות שונות. בעוד שבמרחב הפיסולי הוא מותיר סימנים של תרבות פגאנית קדומה, בעבודת הווידאו הוא מופיע לבוש בסרבלי עבודה שונים, ספק סרבלי מעבדה ספק סרבלי טיסה או אסטרונאוטים, עטויים רישומים צפופים בשחור ולבן מעשה ידיו. כל סרבל מעוצב ומצויר אחרת ומגדיר בכך זהות אחרת, ובהתאם – את אופייה של הפעולה הגופנית שנוקטת הדמות.

בפתח התערוכה ניצבת מערה הנדמית לחור שחור, המקושת במאפייניו האדריכליים ובקנה המידה שלו למעין מקדש קטן או מבנה בסגנון אדריכלי המזוהה עם מבני כוח בתולדות התרבות האנושית. קשתות פנימיות מחלקות את המבנה למעין תאי וידוי אישיים העוטפים את המבקר כרחם, מזמינים אותו להשתהות בתוכם ולעבור תהליך רגשי או מחשבתי טרם היציאה אל חלל הטקס.

על ויטרינת זכוכית גדולה נחרטו רישומים גרפיים וסימבוליים, ספק ציורי מערות קדומים ספק שרטוטים מדעיים עתידניים. זהו ויטראז' מפתיע, המחדיר אור שמש דרך סדקי הרישום ויוצר על רצפת הגלריה רישומי אור פתלתלים ואניגמאטיים.

את התערוכה נועלת עבודת הוידאו "ששת", המנכיחה את מסורת אמנות הפרפורמנס שממנה מגיע אלוני. בעבודה נראים דימויים שונים של האמן עטוי בסרבלים מצוירים פרי יצירתו, המגדירים דמויות שונות בעלות ממד פנטסטי, נע בתוכם בקצב ובתנועה משתנים במעין טראנס גופני אינטימי. בדומה לששת, ספק דמות אמיתית ספק פרטנר ספרותי מומצא ברומן "רובינזון קרוזו", הוא מייצג מצב של חלום או הזיה, של חזרה אל טבע פראי ויצרי, ומעלה שאלות על היחסים בין טבע לתרבות, סדר חברתי ומיניות, חיי פולחן ויצר ועל משמעות החיים והמוות.

ימים ירחיים /אוהד מטלון

בגוף עבודותיו החדש של אוהד מטלון הוא ממשיך לחקור את גבולותיו של מדיום הצילום, להרחיב אותם ולבחון את יחסי הגומלין של המדיום עם סוגי מדיה שונים בתחום האמנות, ובעיקר עם ציור, רישום, תחריט ותבליט.

ביסוד הצילומים בסדרה, פעולה טכנית של הנחת פוזיטיב הצילום על הנגטיב שלו בחפיפה מלאה, עד שהם מבטלים אחד את השני. הביטול יוצר משטחים אפורים חלקים ואטומים לחלוטין. הסטה מזערית של אחת השכבות מבטלת את החפיפה המלאה, וחושפת את הדימוי האצור בתוך המשטחים, לרוב דימוי של נוף. פעולה זו מבטלת את עומקו של הנוף אך גם מחזירה שבריר ממימד העומק שאבד בפעולת הצילום: הצילומים מייצרים אשליה של תבליט על הנייר, כמעט כזה המפתה להעביר עליו אצבע ולחוש את מרקמו התלת ממדי.

העיוורון מתפקד כציר נלווה בתערוכה, המסמל את מות הראיה, ויחד עמה את מות הצילום. בתהליך העבודה על הסדרה יש מחיקה וביטול של הדימוי המקבילים לעיוורון, והדימוי מפציע בעדינות מתוך מה שנראה כאפלה. הצילומים בסדרה מתפענחים באמצעות ראיה, שנדמית כהזמנה למגע: העבודות נדמות כאילו אינן זקוקות לראיה כדי להתפענח, שכן לכאורה ניתן למשש אותן כמו כתב ברייל. אך המרת הראיה במגע, במישוש, אינה מתקיימת בפועל, היא נותרת כאשליה.

פעולות של חבלה או של אלימות חוזרות ומופיעות בתערוכה, הן כחלק מאקט הצילום, והן כחלק מהפעולה האנושית שקדמה לו. הנוף בצילומיו של מטלון, לרוב נוף ישראלי, רווי בסימני הפרעה, התבצרות או ניתוץ. מבעד לנופים הירחיים, הקסומים למראה, נגלים מרחבים מוגנים, שטחי אימונים, שיירים של מחסה ארעי בשוליו של כפר בדואי. מטלון מעמת את הנוף עם הפעולות הפוליטיות שנתנו בו סימנים ומייצגות את מציאות חיינו בארץ, אך הוא גם משיב לו יופי רב.

הפעולה של מטלון מייצרת יחסים מגוונים ומורכבים בין הנוף הממשי לזה המצויר, המצולם או המשתקף מבעד לפתחים או למראות. לעתים הנופים מתלכדים או נמהלים אלה באלה, כשם שסוגי המדיה השונים מוטחים ומותכים זה בזה. לעתים הם משיקים זה לזה או ממסגרים זה את זה. מטלון מבקש לשהות בדיאלוג בין סוגי המדיה השונים וביחסם לייצוגי נוף ולתפקידם בתרבות. הוא בוחן את היחסים בין אופנים שונים של ייצוגי נוף כשהאבחנות בין תבליט, רישום, השתקפות-מראה או ציור מתמוססות, ומזמינות לחשיבה מחודשת על היחסים בין סוגי המדיה השונים ועל היחסים האמביוולנטיים בין הנוף לייצוגיו השונים.

שבר ענן/ יצחק ליבנה

התערוכה מציגה עבודות משתי סדרות ציור חדשות בעקבות שיטוטיו של יצחק ליבנה על שפת הים. חוף הים הוא לדידו של ליבנה רצועה צרה בין העיר לטבע, אקס-טריטוריה שבה קוד הלבוש, ההתנהגות ותפיסת הזמן שונים מאלה שבעיר. בשתי הסדרות הים והשמים הם לכאורה המישור האחורי של ההתרחשות, אך שטחם כה גדול עד שמתעורר הספק שמא הם אלה גיבורי הציור האמיתיים. בסדרה אחת נראים דימויי ילדים המושלכים בידי אביהם לשמיים במעין פעולה משחקית. בסדרה השניה נראים "מחפשי אוצרות" על שפת הים, סורקים את החוף בעזרת גלאי מתכות, עטויים אוזניות הקשובות לרחשי המכשיר ומבודדות אותן מן העולם.  לצדן מוצגות עבודות מוקדמות יותר המתכתבות עם צילום – בהן סדרת ציאנוטייפים מוקדמת הלוכדת על הנייר בצבעים תכלכלים צללי עצים שהוטלו על המדרכה, המייצרים מראית עין של עננים בשמיים.

הצבע השולט בתערוכה הוא כחול – לכאורה צבע המבשר חופשה, פנאי ורוגע. הוא מזוהה עם שמיים בהירים, עם מזג אוויר צלול ועם אתרי נופש על גדות המים. אלא שבתערוכה זו הכחול הוא עד לפעילות שיש בה גם צדדים טורדי מנוחה. הילד המושלך בידי אביו אל השמים והאיש המחפש מטבע או תכשיט אבוד המסתתרים בחול הופכים את החוף לאתר של פעילות שיש בה גם סכנה וחיפוש קדחתני.

מראה האב – תמיד אב – המניף את ילדו לאוויר, תמים לכאורה או מקושר עם בילוי או משחק, אך טמונה בו הזמנה לפרשנות פסיכולוגית או לקריאה אלגורית. זוהי פעולה משחקית לכאורה, שיש בה יותר משמץ אלימות, רגע של עצירת נשימה שבסופו אנחת רווחה. ואכן, הילדים המושלכים מעלה נראים ספק משועשעים ספק מבועתים. לרגע הם באוויר, מאתגרים את כוח הכבידה, ואז נכנעים לו ונופלים חזרה אל תוך ידיו המושטות של האב. אולי מדובר בטקס חניכה "אבהי", מציע ליבנה, מעין אימון הכנה מחשל לחיים. ואולי זהו משל על דדלוס המשגר את בנו איקרוס אל מעופו הראשון, מזהיר אותו מפני התקרבות יתרה אל השמש; או שמא אלגוריה על אברהם המגיש את בנו העקוד יצחק לשמיים.

בציורים אחרים נראה "מחפש אוצרות" סורק את החוף לכל אורכו ורוחבו מצויד במגלה מתכות באוזניות ובמוט חיפוש הנראה כמקל נחייה לעיוורים. למעשה, הוא מתנהל כעיוור לאתר המקיף אותו, לים, לשמיים. מבטו מושפל אל החול, אוזניו אטומות לרחשים המקיפים אותו. כל כולו שקוע בפעולת חיפוש פרטית המבודדת אותו מן העולם. ואולי שני הגיבורים, "מחפש האוצרות" והאב המשגר את בנו לשמיים, הם דיוקנאות עצמיים של אמן, אלגוריה לפעולת הצייר בסטודיו. פעולה המתחילה בחיפוש ובחקירה פנימיים, ומסתיימת בהנפה מטפורית של יצירת האמנות מעלה, בשאיפה המוכרת אל הנשגב ואל הנצחי.

הגלריה העירונית לאמנות עכשווית רמת השרון/ שדרות  ויצמן 29 , רמת השרון

שעות פתיחה : ימי שני-חמישי: 9:00-17:00; שישי  ושבת: 10:00-14:00

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות נוספות

ראשי

מחוללת בשירה את עולמות נשמתה

הסופרת והמשוררת איריס כליף משתתפת עם שיריה הייחודיים בתערוכות רבות ובהן: "עזה כמוות אהבה" בבית ציוני אמריקה, בתערוכה "זרקור – טרנספורמציה אומנותית", באירוע "הקפסולה" שיתקיים

קרא עוד »
ראשי

"אולי ההתמודדות עם מצבי לחץ וחשש מהלא-נודע מנעו מהכותבים לְפַנּוֹת זמן לתכנן ולרקום עלילה"

יאיר בן־חיים, סופר, משורר ועורך ספרותי, מספר על תהליך הפקת האנתולוגיה "יְמֵי הַקּוֹרוֹנָה" ועל מיזמים ספרותיים נוספים שהוא יזם יאיר בן־חיים, סופר, משורר ועורך ספרותי,

קרא עוד »