הסופרת דנה שניידר עם הספר "לא יכול לאהוב יותר", צילום פרטי

הסופרת דנה שניידר על הספר "לא יכול לאהוב יותר"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

והפעם במדור "הדפדפן הספרותי": הסופרת דנה שניידר, מחברת הספר "לא יכול לאהוב יותר".

ילידת 1976 ("אבל חוגגת 29 כל שנה"…), גרושה ומגדלת לבדה שלושה ילדים ושתי כלבות. "הילדים שלי הם ספורטאי-על, החולשים על (כמעט) כל ספורט אפשרי: ג'ודו, כדורגל, כדורסל ומחול ומאתגרים את עולמי בכל שנייה ביום. גם את התשובות לשאלון הזה אני כותבת תוך כדי הסעות לחוגים והכנת ארוחת הערב".

היא נולדה בשכונת מצוקה בתל אביב לזוג הורים צעירים מאוד, עולים חדשים מלטביה. "כל ילדותי נלחמתי להיות צברית וישראלית מן השורה עד כדי כך שאסרתי עליהם לדבר רוסית מחוץ לבית. התבגרותי עברה בין תל אביב להרצליה אליה עברנו מאוחר יותר. השינוי משכונת מצוקה לסביבה אמידה בהחלט תרם להשקפת עולם חברתית מורכבת שלי".

לפני הגיוס לצה"ל עברה לגור בקיבוץ לוטן בערבה, כחלק משנת שירות דרך תנועת הצופים, מעבר ששוב שינה את עולמה. מדובר בקיבוץ רפורמי בערבה ששם דגש על אקולוגיה, שוויון ושיתוף, שהיה שונה לחלוטין מעולמה של הילדה התל אביבית שהייתה. אחרי שירותה הצבאי היא למדה באוניברסיטה העברית בירושלים תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולימודי מזרח אסיה במגמת יפאן, ולאחר מכן התגוררה במשך שבע שנים בלונדון, במהלכם למדה לתואר שני ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת ווסטמינסטר. היא למדה במכון לחקר הדמוקרטיה, שהשפיע רבות על עיצוב תפיסת הדמוקרטיה והממשל עבורה. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות, והתזה שלה בנושא הטרור זכתה בפרס של האוניברסיטה.

היא התגייסה בדיוק כשיצחק רבין נרצח "שכתוצאה ממנו היטלטל עולמי שוב. זו אולי אחת הטראומות הגדולות של חיי, כי אני מאמינה של החברה הישראלית בכלל". היא עובדת במרכז יצחק רבין כבר עשר שנים ואחראית על פעילויות חינוכיות עבור כוחות הביטחון. "אני מרגישה שעבודתי היא חלק משליחותי בעולם הזה ומאגדת את כל קצוות עולמי לכדי עבודה חינוכית משמעותית, שמאתגרת מאוד באווירה הציבורית הישראלית".

מה גרם לך לכתוב את ספרך החדש?
"תמיד כתבתי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני כותבת שירים וסיפורים. בכיתה ו' כתבתי ספר על אם לילד אוטיסט, אבל הוא נגנז למגירה מכיוון שזו לא הייתה החוויה שלי. בתקופת התיכון כתבתי בעיתון 'מעריב לנוער', חוויה אדירה שאנצור אותה תמיד – מחדר הכתבים הקטן בבית 'מעריב' לנסיעות לכתבות השטח עם צלם צמוד. אפילו היה לי מדור משלי. זה היה תרגול נפלא, אבל זו הייתה כתיבה עיתונאית ולא מה שבאמת בער בתוכי.

ומנגד, ספר הביכורים שלי 'לא יכול לאהוב יותר' בער בתוכי. הוא נבע ממשבר גיל ה-40 אליו נכנסתי בצניחה חופשית ובהתרסקות עם גירושין קשים. החוויה של אם חד-הורית לשלושה ילדים, שהחלום הוורוד של בית, משפחה, ילדים, כלב וגינה התנפץ לה בפנים, דחפו את סיפור הרומן של זוהר ואביחי והוא פשוט כתב את עצמו מתוכי. לכתוב – העזתי, אבל לפרסם – לא. הייתי חייבת דחיפה ועידוד, ואת זה עשו הילדים האלופים שלי שלא יודעים עד היום על מה בדיוק הספר, אבל כן יודעים שחלומי מילדות הוא להיות סופרת".

כיצד מתחבר ספרך לסיפור החיים שלך ו/או לעיסוקך המקצועי?
"שאלה כל כך טובה! סיפור חיי וכל מה שעברתי בחיים מתנקז לספר שלי ובו זמנית יש בו בכוונה הרחקה מהאישי. זה כן ולא הסיפור שלי. הסיפור שפותח את הספר הוא ההפלה. ליאור, בעלה של זהר, מכריח אותה לבחור בינו לבין העובר ברחמה. בעולם שלי ושל החברים שלי הדילמה של 'הילד הרביעי' מאוד נוכחת, שלושה ילדים זה ברור ואפילו 'חובה', אבל בילד הרביעי כבר מתחילה הדילמה. כך, לקראת גיל 40 מתחולל מעין מאבק בין נשים לגברים על הורות, זוגיות, קריירה ומשפחה. לדעתי, זה גרעין הכאב של משבר הגיל הזה.

אביחי, דמות הקצין הבכיר בצה"ל בספר, הוא שילוב של הרבה קצינים בכירים שהכרתי במהלך עבודתי במרכז רבין. הדיסוננס התמידי והמתח שבין חיי הצבא וחיי המשפחה נוכח מאוד בספר דרך אביחי. בווידוי לילי מספר אביחי לזוהר על בגידותיו באשתו לשעבר ועל תלונותיה: "אתה לא הדוד מאמריקה", כשהוא מודה בכך שבסופי שבוע מהצבא רק רצה להיכנס למיטה עם אשתו ולהשתולל עם הילדים. מטלות הבית רחוקות ממנו וכלל לא היו חלק מחייו. זו מציאות לא פשוטה ומוכרת מחיי הנישואין, גם למי שנשואה, למשל, לאיש עסקים שטס ברחבי הולם. זהו בהחלט העולם שלי ושל החברות שלי: המתח בין הורות, זוגיות, קריירה והגשמה עצמית.

הטראומה שלי מרצח רבין נכנסה אף היא לספר. אביחי יושב על קבר חברו שנהרג בצבא ואומר: 'חרא המדינה הזאת, עם הסכסוך הבלתי נגמר הזה. היחיד שהיה גבר היה רבין וגם אותו רצחנו…. כולנו נמות פה בסוף למען המדינה הזאת'. הדמות הראשית זוהר, היא אוצרת תערוכות היסטוריות, ופה בהחלט שילבתי מעולמי ב'מוזיאון הישראלי' במרכז יצחק רבין, דרך התערוכות שהיא אוצרת, כמו תמונות ילדים מקום המדינה. דרך עבודתה של זוהר העליתי הרבה תהיות משלי על הארץ הזאת ששינתה פניה.

וכמובן, סיפור אהבתם של זוהר ואביחי, שהוא בעצם פרק ב' בחיים וטומן בתוכו הרבה דילמות. מצד אחד, רומן משכר בתשוקת הגוף שלו והשאיפה לחזור לנעורים דרך אהבה חדשה, ומצד שני מתנפץ בכל פעם אל מציאות של הילדים של כל אחד בנפרד, הגרוש שלה והגרושה שלו, והדילמה הקשה מכל: האם לאחד כוחות לכדי משפחה שנייה או לנסות זוגיות אחרת שיש בה גם עצמאות. זה הסיפור אולי של הדור שלי כרגע. זה בהחלט מעסיק אותי ואת המעגל הקרוב אליי".

למה היה חשוב לך להוציא לאור את ספרך?
"אני מודה שקודם כל מבחינתי היציאה לאור של 'לא יכול לאהוב יותר' הוא הגשמת חלום ילדות. האתגר היה לספר סיפור שיש בו התחלה, אמצע וסוף, ליצור דמויות שניתן להתחבר אליהן ולחוש בכאבן. הוא נכתב כמעט בנשימה אחת וכך הייתי רוצה גם שיקראו אותו. הוא גם שיר אהבה לתל אביב ולישראליות בכלל. אני חושבת שיותר ממסר גדול לאומה, והספר הזה הוא קצת מראה של הדור שלי, ילדי שנות ה-70 שגדלו להיות הורים במציאות הישראלית המורכבת של מלחמה על הבית ומאבקים חברתיים (אביחי, קצין ממוצא מזרחי מספר לזוהר איך הרגיש שונה מכולם בגיבוש הסיירת שכולם סביבו היה 'צהובים', כפי שהוא מכנה אותם). ובעצם אולי יש גם מסר של בחירה באהבה: למדינה, לילדינו ולשותפ/ה שאנו בוחרים למסע".

תגובות של קרובי משפחה וחברים לספר.
"אף אחד לא ידע שאני עובדת על כתב יד, וכשהספר התפרסם זו הייתה הפתעה גמורה. אולי גם בגלל זה הפירגון היה אדיר מכל מקום: חברים, משפחה וקולגות. קיבלתי חיבוק ענק לספר מכל הסובבים אותי. כל מי שמכיר אותי רכש את הספר וכולם התחרו מי יסיים אותו קודם. אני אסירת תודה על כך. היחידים שחששתי מתגובתם היו הוריי, בעיקר בגלל הקטעים המיניים שבו וגם אולי הרגישות לקטעים שבינו לבינה, אבל צלחנו גם את זה. אמא שלי בכתה במהלך קריאת הפרק הראשון, ועבורי זה הישג אישי. כל מי, שמספר לי על הרגשות העזים שהתעוררו בו במהלך הקריאה, משמח אותי מאוד".

הוצאה לאור או הוצאה עצמית?
"וואו. קצרה היריעה מלהכיל את כל התורה על רגל אחת. בגדול, הוצאות הספרים הוותיקות כמעט שלא מקבלות כתבי יד שהם ספרי ביכורים בגלל הסיכון הכרוך בכך. מבחינתי, הוצאה עצמית לא הייתה אופציה, כי אין מספיק שעות ביום לגדל שלושה ילדים, שתי כלבות, לעבוד במשרה מלאה וגם לחפש מגיה ובית דפוס. לכן, הפשרה מבחינתי הייתה הוצאה לאור מוכרת ורצינית, כמו 'ספרי ניב'. תהליך העבודה היה מהיר, יעיל והשאיר לי המון מקום לשינויים ושיקול דעת. כמובן שזכויות היוצרים שהם שלי, וזה היה חשוב לי מאוד".

 

הספר "לא יכול לאהוב יותר", מאת דנה שניידר

 

ספר מודפס או ספר דיגיטלי?
"מעולם לא קראתי ספר דיגיטלי. הסלון שלי בבית מתהדר בספרייה ענקית שאני אוהבת לדחוס בה כמה שיותר ספרים עד אפס מקום, ועבורי כולם היו בניי. לעולם לא אחליף את התחושה של הפיכת דפים וקריאה בספר 'אמיתי'. מאידך, הספר שלי נמכר כספר דיגיטלי בכל האתרים המקוונים ויש לו הצלחה רבה, כך שאני מבינה שבהחלט אנשים קוראים היום ספרים דיגיטליים. אין ספק שזה זול יותר ואקולוגי יותר. משמח אותי שיש בחירה".

זהירות, ספוילר:
"בעלה של זוהר מציב בפניה אולטימטום: לוותר על הריון רביעי לא מתוכנן או שהוא עוזב את הבית. הבחירה מכריעה אותה וזוגיות של 20 שנה מסתיימת בשבר גדול. זה האירוע הראשוני בספר שמניע את כל העלילה. פגישה עם קצין צה"ל בכיר, גרוש, שמטיח בפניה כי הוא לא יכול לאהוב יותר, משנה שוב את חייה. איך יסתיים הרומן המרגש וחסר המעצורים בין זוהר ואביחי? האם יידעו לאהוב גם עם הלב ולא רק עם הגוף, ומה הקשר של הביקור בבית הקברות בגדרה לטוקיו? תצטרכו לקרוא בספר"…

ציטוט או שניים האהובים עלייך מספרך החדש:
עמוד 73 בספר, פרק 6: "כמו שני אוצרים במוזיאון, שנינו מתאווים לשמר את ההיסטוריה שבינינו בדיוק ככה, ובכל פעם שנגיע לסיור במוזיאון הפרטי שלנו לסקס ותשוקה נחווה שוב בדיוק את אותה החוויה ואפילו נשכלל אותה. האם מערכות יחסים רומנטיות כאלה יכולות להתקיים לאורך זמן? או שמא יחסי הכוחות בין גברים ונשים יפרו בסופו של דבר את האיזון העדין ויכלו כל חלקה טובה של חיבה ותשוקה?".

עמוד 59, פרק 5: "לבסוף זה הגיע – סף היום. אתה סיימת להציל אנשים, לפחות להיום, מי יודע מה צופן לו הלילה. אני סיימתי לסכם את דפי ההיסטוריה לפחות עד עתה, מי יודע אם נוכל ללמוד מטעויות העבר. עכשיו רק אני לך ואתה – לי. לכמה שעות ספורות העולם נעלם ואנחנו בתוך סיפור חדש-ישן. אני שוב האישה שאני ואתה הגבר שאתה".

ולסיום, מהן התוכניות שלך בתחום הספרות?
"ספרי השני 'גרעין אדום' נמצא בימים אלו בשלב של עריכה ספרותית, ואני מקווה מאוד שהוא ייצא לאור בקיץ הקרוב. לב הסיפור מתרחש בקיבוץ קטן בערבה והוא משלב סיפור חיים של ארבעה אנשים וקשר אחד מיוחד, שקושר אותם יחד מגיל 18. סיפור של התבגרות עם המון רגש, כאב, מתח ואיך לא? גם אהבה. וכן, אני מקווה יום אחד לתרגם את 'לא יכול לאהוב יותר' לאנגלית. כמעט מדי יום אני מקבלת בקשה והודעה מחברים מעבר לים שכמהים לקרוא את הספר באנגלית. בסוד אגלה כי ספרי השלישי כבר מתגלגל בין מוחי, ליבי והלפטופ שלי אבל כרגע הוא הסוד שלי J".

יהורם גלילי הוא סופר, משורר ועוסק בעריכה ספרותית של טקסטים במגוון הז'אנרים הספרותיים, הבעלים של משרד יחסי הציבור "גלילי תקשורת שעושה גלים" המומחה בניהול קמפיינים עבור סופרים/ות, אמנים/יות ויוצרים/ות בכל התחומים, https://galilicom.co.il/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

כתבות נוספות

סיור מאפיות וטשולנטיות במאה שערים עם ישראל טו גו צילום יוסף שפייזר
אוכל

טעים להכיר את ירושלים

אחרי שטקסי הפרשת חלה הפכו לדבר הכי לוהט בארץ עם מפגשים סודיים של בנות מצחקקות וברכות מרבניות בכירות, הרחוב החרדי מכה שנית – והפעם עם טקס שעוד

קרא עוד »
הבשורה תיאטרון דימונה צילום יוסי צווקר
ראשי

מדרום תגיע הבשורה

תקופת הקורונה אפשרה לנו, כחברה, להתבונן על הנעשה בחברה שלנו, תוך גילוי כוחם הבלתי מעורער של השלטון, אמצעי התקשורת והרשתות החברתיות. לכולם היכולת לסדוק ולערער

קרא עוד »