סמירה והבי מעוספיא, אחת מ-16 אמנים ואמניות מהמגזר הערבי, הדרוזי והיהודי המציגים בתערוכה "מבעד למסיכה ולרעלה" שתיפתח ב-21.5 בגלריית מוניו בקיבוץ כפר מסריק, מתעדת במצלמתה נשים דרוזיות
כמי שגרה בעיר מעורבת, ירושלים, אני פוגשת כעניין שבשגרה נשים יהודיות ומוסלמיות עם כיסויי ראש, ומדי פעם גם נשים מוסלמיות עוטות רעלה, אותו כיסוי פנים ממנו מבצבצות רק עיניים. בשנה האחרונה שנת הקורונה כולנו, נשים וגברים, כיסינו את החלק התחתון של הפנים עם מסיכה, שהפכה לפריט הכרחי במרחבים סגורים ופתוחים. זאת במטרה להגן על בני האדם מפני הידבקות במגיפה. סוג של רעלה? לא בדיוק אבל השימוש במסכה הגביר את התודעה לקשיים הנלווים להסתרת הפנים.
תערוכה חדשה בשם "מבעד לרעלה ולמסיכה" עוסקת בנושאים אלה מהזווית האמנותית תיפתח ביום שישי 21.5 בגלריית מוניו בקיבוץ כפר מסריק. אוצרת התערוכה יעל ניצן, יחד עם אפרת פלד שדה, אומרת כי "לאורך השנים היחס לעיטוף הראש של נשים מוסלמיות ויהודיות התקבל באמביוולנטיות. מצד אחד, הוא זכה ליחס של כבוד לנשים לנערות שעושות כך מתוך אמונה דתית וכביטוי לצניעותה של האישה בעולם הגברי. מאידך, היחס לרעלה טעון מאוד והיא נתפסת כפריט להסתרה, לדיכוי נשים על ידי גברים וכסמל לפיגור".
בשנת 2014 חוקק בצרפת "חוק הרעלה" האוסר על נערות מוסלמיות לחבוש את כיסוי הראש המסורתי בבתי הספר. האוכלוסייה המוסלמית פירשה את החוק כפגיעה בחופש הדת והפולחן. ובמדינות ליברליות נוספות באירופה ובארצות הברית הפכה ההתנגדות לאיסור חבישת כיסוי ראש והרעלה לאקט מחאה בקרב נשים מוסלמיות ופמיניסטיות.
בתערוכה, אותה אוצרות יעל ניצן ואפרת פלד שדה, מציגים 16 אמנים ואמניות מהמגזר הערבי, הדרוזי והיהודי, את עמדתם האמנותית ואת מחאתם כנגד אפליה וטאבו מיני וחברתי, תוך שילוב יופי ואימה, והתייחסות לאבל, חרדה, וכאב הדיכוי בעבר ובהווה – באמצעות ציור, פיסול וצילום.
הצלמת סמירה והבי, בת 45 מעוספיא, היא אחת המשתתפות בתערוכה. היא נשואה ואם לשלושה, בוגרת לימודי צילום ב"קאמרה אובסקורה" ואוניברסיטת חיפה. והבי מתעדת במצלמתה נשים דרוזיות מבנות העדה שלה. בתערוכה יוצגו ארבעה צילומים מעבודותיה כולם בשחור-לבן. "בשחור-לבן יש המון צבעים הרבה יותר ממה שאפשר לחשוב", היא מדגישה.
במצלמה האנלוגית הראשונה שלה היא אחזה בהיותה נערה, לאחר שהבחינה בעבודתו של צלם חתונות בכפר והבינה שצילום מסקרן אותה. "עם הזמן הבנתי שצילום חתונות אינו היעד ששאפתי אליו, אבל המצלמה הפכה להיות כלי הביטוי העיקרי שלי. הצילומים שלי ספונטניים, אף פעם לא מתוכננים ולא מבוימים. התחלתי בצילום האחיות שלי, ומאז אני מתמקדת בצילומי נשים מהחברה הדרוזית. אני מצלמת אותן ביומיום שלהן, כפי שצילמתי את אמי כשהיא מסדרת את המיטה, ומצלמת אותן בעת תפילה. לפעמים אני נמצאת במלחמה עם עצמי, האם ראוי לצלם נשים ברגע אינטימי וטהור של התפילה. אני לא מכירה את כל הנשים שאני מצלמת ובאירועים פומביים אני נעזרת באחיות שלי כאילו אני מצלמת אותן ובעצם אני מצלמת אחרות. מבעד לעדשת המצלמה אני רואה פרטים רבים נוספים על העולם".
סמירה והבי אינה אישה דתיה וככזאת היא לא עוטה כיסוי ראש. "נשים דרוזיות דתיות מכסות את הראש עם 'ניקאב', כיסוי הראש הדרוזי העשוי מבד לבן שקוף. כשאני מגיעה למקום קדוש, אני מכסה את הראש מתוך כבוד", היא אומרת. והבי הציגה בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בבית האמנים בתל אביב, במוזיאון ישראל, ב"עדות מקומית" בפסטיבל לצילום. וצילומיה מופיעים גם על גבי כריכות לספרים ועוד.
האמנית עדינה קיי, בת 67 מקרית ביאליק, מציגה בתערוכה 14 עבודות בשתי סדרות. "מכתבים לפטמה", סדרה המבוססת על צילומים מתוך סרט שנוצר ב-1950 שהתמקד בעבודת הפלאחים הערבים באזור סולם ומרחביה, ב'כיכובה' של פטמה, נערה כבת 14 מהכפר סולם שתפקידה היה לעבור בשדות ולהגיש מים לגברים הפלאחים.
קיי התחברה לדמותה של פטמה בסרט, הוציאה ממנו דימויים של הילדה והדפיסה אותם על לוחות נחושות. על פני הנערה שעל גבי התחריט היא יצרה מעין רעלה, שהכינה מנייר וחרוזים אותם, הדביקה ותפרה בחוט אדום וזהב. "העבודה על דיוקנה של הנערה נבעה מהסקרנות לגלות, במרחק של 70 שנה, היכן ומה עושה היום פטמה? בעזרתה של חוקרת המגדר ד"ר אסתר חכים הצלחתי להגיע לעביר, בתה של פטמה שסיפרה כי אמה בת ה-78 (שהייתה מאושפזת בבית חולים) עברה בעקבות נישואיה להתגורר בנצרת נולדו לה ילדים והיא סבתא לנכדים, שוויתרה על עולם האמנות והקולנוע. עוד נודע לי שבני משפחתה כלל לא ידעו על השתתפותה בסרט, עד שד"ר חכים הזמינה אותם להקרנה מיוחדת של הסרט התדהמה וההתרגשות שלהם היו גדולות".
חשת הזדהות עם פטמה?
"מטבעי אני אישה מרצה, ביישנית ומופנמת. לכאורה, ציפיתי שפטמה השחקנית תמצה את יכולותיה ולא תישאר בבית ותגדל ילדים. אני, אמנם הגשמתי את עצמי, אבל גם ממני הייתה ציפייה שאהיה בבית ואגדל את הילדים. בשלוש מעבודות הסדרה 'מכתבים לפטמה' יצרתי תחריטים בהם אני משתבללת בתוך עצמי כשהרעלה משמשת לי מטאפורה של הסתרה והתכנסות פנימה לתוך עצמי".
הסדרה השנייה "ימי הקורונה" הכוללת שבע עבודות מבוססת על ימי הקורונה, בהן היא נאלצה להתבודד בשל היותה בקבוצת סיכון. בימים אלה צילמה קיי את עצמה מזוויות שונות. "בחרתי לתת לצילומים ביטוי באמצעות תפירה. חוררתי את הפנים עם מחט, חיברתי את החורים בחוט תפירה ויצרתי מסיכות צבעוניות שמדגישות, מעוותות ומסתירות את תווי הפנים. בסיום העבודה גיליתי בהן דיוקן כפול של אישה אלגנטית העוטה מסיכה מפלצתית, שהיא מעין הכלאה בין דמות הפנטום וזמרת אופרה", מסבירה קיי.
עדינה קיי, נשואה ואם לשניים, עובדת ויוצרת בסדנת ההדפס בקיבוץ כברי ובסדנת ההדפס על שם אריה רוטמן במכללת אורנים. היא בוגרת לימודי אמנות באוניברסיטת חיפה ולימודי אמנות הוראה ואוצרות בקהילה ממכללת אורנים ובעלת תואר שני בטיפול באמנות.
האמנים המשתתפים בתערוכה: אחמד כנעאן, היאם מוסטפה, בעז מילר, אייבן פרר, אפרת פוייר, דויד לויתן, דניאלה אמנט, ליאת בנימיני, חסיה גיבלי, לילי פורן, לימור צרור, סוהא מרעי, סלווא אל נימר, שלומית רדי, סמירה והבי, עדינה קיי.
"מבעד למסיכה ולרעלה"
אוצרות: יעל ניצן ואפרת פלד שדה,
אירוע הפתיחה: יום שישי 21.5, בשעה 11:00,
גלריית "מוניו", קיבוץ כפר מסריק,
ביקורים בגלריה בתיאום מראש בטלפון: 052-8346575, 052-5557271.
