כל אשת ואיש חינוך שרוצים לדייק, לנסח, לגבש את זהותם החינוכית – השקיעו שעה וקיראו את "107 הילדים – סיפורים מפי חניכיו של יאנוש קוראצ'אק" (הוצאת ינוקא) מאת מיכל בן גל, שנכתב על בסיס מחקר מעמיק

מאת מיקה דפני, סמנכלית הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות

כל אשת ואיש חינוך שרוצים לדייק, לנסח, לגבש את זהותם החינוכית ובעיקר – להיות אנשים, הורים ומחנכים טובים יותר – אל תחמיצו. השקיעו שעה וקיראו את אוסף הסיפורים הקסום שכתבה מיכל בן גל "107 הילדים – סיפורים מפי חניכיו של יאנוש קורצ'אק" (הוצאת ינוקא). אחר -כך, חישפו וספרו אותם לילדיכם וילדותיכם. פלא הפשטות, פלא החינוך, פלא האנושיות והאהבה.

יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה. הא.נשים והאגדות. כמה הייתי רוצה להכיר אותם אישית. כנראה ששניהם היו ממש א.נשים. אנושיים. מיוחדים. מלאי כוחות וחלומות. מוכשרים. מוארים. פורצי דרך. ואגדות. קורצ'אק זה ברור – רופא הילדים, המחנך הדגול, הסופר, ההוגה, ששמו נודע למרחקים עוד בחייו. וסטפה – אגדה של צניעות, כוחות, חריצות ועשיה חינוכית יומיומית אמיצה, עיקשת, מלאת אהבה ואמונה. במותם המזעזע עם ילדיהם וצוותם החינוכי במחנה ההשמדה טרבלינקה הם כבר הפכו לסמל ולמיתוס. נכון יותר, קורצ'אק הפך. אבל בשנים האחרונות הולך ונוצר מקום גם לסטפה, אשת החינוך שניהלה ביחד איתו את בית היתומים, מי שהובילה הלכה למעשה את התורה החינוכית והיתה האם של המוסד החינוכי הידוע.

בשנת 2019 ,בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ביצעה התזמורת הסימפונית ירושלים בהופעת בכורה, את "סימפוניית יאנוש קורצ'אק" בניצוחו של גרהרדט מולר- גולדבום. שמה המלא של היצירה הוא "לזכר יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'ינסקה" (מויקיפדיה). ישנם כתבים שונים נוספים על מקומה וחלקה הנוכח והנשכח בסיפור בית היתומים. אגב, בעיני, כאישה, עורכת ומחנכת, אולי נכון היה לו לספר הקסום '107 הילדים' לכלול גם אותה בכותרת המשנה, ובכך אולי לצייר באומץ היסטוריה אלטרנטיבית שלמה ומשקפת יותר, גם אם סטפה לא הייתה אישיות מנהיגה עם שאיפות כמו של שותפה, יאנוש קורצ'אק. בספר עצמו יש לה ולדמותה מקום. אפשר להרגיש את נוכחותה. משנית ושולית לקורצ'אק, אבל הכרחית ומשמעותית ביומיום החינוכי, במערכות היחסים. עוגן, חלק בלתי נפרד.

הספר נכתב על בסיס מחקר עמוק וארוך של המחברת מיכל בן גל ועל בסיס עדויות מפורטות שזכתה לשמוע מיצחק בלפר ז"ל, חניכו האחרון של קורצ'אק. הוא גם ליווה את הכתיבה, קרא את הסיפורים, סייע בדיוק, חידוד ותיקון כדי לצייר תמונה נאמנה ככל שאפשר לאמת. והאמת היא ענין רציני בגישה החינוכית של קורצ'אק. הילדים הגיעו לבית היתומים, כשהם מלאי טראומות וכאבים. קורצ'אק רואה את כל אלה ולא מסתיר מעצמו או מהם. הוא מבין את המחירים ואת הצלקות. הוא מביט בעיניים לחיים, יודע שלא ניתן למחוק את נסיבות חייהם של הילדות והילדים, אבל שבהחלט ניתן להעניק להם סביבה וכלים שבעזרתם יוכלו לצמוח ולהתבגר בצורה מיטבית.

באותה מידת אמת, הוא רואה גם את הכוחות, תחומי החוזק והסקרנות שלהם. הוא מחפש אותם בשאיפתו העמוקה להכיר כל ילדה וילד ומעניק להם מקום, לא פחות מהמקום שמקבלים הקשיים והמעידות. "קורצ'אק וסטפה עודדו את הילדים לעסוק בתחומים שמשכו את ליבם ולהשקיע בהם" (עמוד 70" ….) הנרקי הרבה לקלל, אבל קורצ'אק הבחין שכושר הניסוח שלו מעולה, אם מצליחים להקשיב לו בין הקללות" (עמוד 41).

הסוגה שנבחרה עושה פה עבודה מצוינת בעיניי דווקא משום השילוב בין דוקו ודמיון. מיכל בן גל מספרת בענווה סיפורים פשוטים. חלקם ענוגים עד לדמוע, וגם אלה שלא – חשו בים ויש להם מקום במארג הכללי. הסיפורים מתארים רגעים קטנים-גדולים בחיי היתומים במוסד החינוכי הידוע. היא מוכיחה בצורה בהירה שאין קטן בחינוך, ומצליחה ליצור דווקא דרך אותה פשטות סיפורית ויומיומית עוד רובד ועומק לכל הכה מוכר וידוע על הגישה והשיטה החינוכית של קורצ'אק וסטפה. בחינוך המיקרו הוא ה'קדוש' ביותר, הוא המשמעותי, כי מבט עיניים שכולו אהבה ("ניצה הציצה בהם וראתה בעיניהם רק אהבה", עמוד 37). טון מדויק למעשה שנעשה ("הדוקטור המשיך לדבר, הוא הבחין במבוכתה, אבל לא הרגיש עוד צורך להתעכב על כך. היה ברור לשניהם שהיא לא תיכנס לחדרו שוב בלי לדפוק", עמוד 21).

פרוסת עוגה מתחת לכרית לכבוד יום ההולדת, גלוית הכרה אישית על מילוי תורנות או עזרה לחבר, כף יד מונחת ברכות על כף יד אחרת וקטנה שחוששת לשחרר עפיפון, תיעוד מתמיד במחברת כמעשה של מקצועיות ואהבה ("כל שלבי בנית העפיפון תועדו במוחו החוקר של קורצ'אק. הוא רשם הכול במחברתו. הוא התבונן ופענח את השיפור בהתנהגותה של פלוניה כרופא ילדים שחוקר את נפש הילד בפעולה", עמוד 87). הענקת מחברת חדשה רק כאשר הישנה מלאה עד אפס מקום ("כדי לקבל מחברת חדשה היו הילדים חייבים להראות לסטפה את הקודמת, ורק כשראתה שהמחברת הישנה אכן הייתה מלאה עד אפס מקום הייתה נותנת מחברת חדשה במקומה. אפילו זנב עיפרון קטן שעוד אפשר לכתוב בו לא הסכימה סטפה להמיר בעפרון חדש, אלא אם לא היה אפשר בשום אופן לחדד אותו עוד", עמוד 70).

תשובה רצינית ומכבדת לשאלה 'מצחיקה' של ילדה שחבריה צוחקים עליה ("האם צפרדע יכולה לקבל נזלת?.. שאלה לודביקה בקולה הדק… כולם פרצו בצחוק, אבל קורצ'אק דווקא ענה ברצינות: הצפרדע הא ממשפחת הדו-חיים. כמו לבני האדם, גם לה יש מערכת נשימה, ולכן גם היא יכולה להצטנן.. והוסיף בצחוק כי היא יכולה גם להתעטש", עמוד 96). כל אלה ועוד רבים, אינסופיים, הם החינוך בהתגלמותו. הם האמנות, הם המקצוע, הם הכישרון והם הסיפור. כי הם החלקיקים שמרכיבים את החיים. וברוח זו בדיוק, כל סיפור בספר מאיר ברכות זווית חינוכית אחרת, חושף בעדינות עוד טפח ממשנה חינוכית שלמה, חיים חינוכיים עשירים, מלאי ניואנסים סמויים וגלויים. ממש כמו תורתו של קורצ'אק שיש בה אי-ידיעה מובנית, שמתבססת, כך מסתבר, על הפילוסופיה הסטואית, המאמינה בקבלת העולם כפי שהוא ותיקונו דרך התבוננות כנה בכלל חלקיו – כך גם הספר ללא פאתוס – מלמד על גישה ומעשה חינוכיים, שלכאורה קל ונכון כל כך לאמץ לקרבנו (אבל המציאות שבמסגרתה יש כה מעט מידי מוסדות חינוכיים שהכבוד לילד, הכנות והאמת, האמונה והאהבה הם על אמת העוגן והיומיום – מלמדת שזה גם כל כך קשה).

כאמור, בהגותו החינוכית של קורצ'אק יש התנגדות ל"משנה סדורה" וישנה אמונה בפדגוגיה ש'נכתבת' מהחיים עצמם, מתוך הניסיון, מתוך העבודה והלמידה הנובטת ממנה באופן מתמיד ואותנטי. הסיפורים על הילדים והילדות השונים מאפשרים להבין את עומק הפשטות הזו, כי המדיום מעביר היטב את המסר הזה. זה עולה גם בהתייחסות לממד הארגוני, שגם יש לו ערך חינוכי רב וכל אשת ואיש חינוך שחיים או חיו מוסד חינוכי שוקק (גם בית.. גם מועדון ספורט.. בטח ובטח גן/בית ספר/פנימייה/מכינה) יודעים זאת על בשרם. הארגון, הבטיחות, ההתנהלות – הם-הם האדמה שבה נטועה הפדגוגיה ויש להם השפעה לא פחותה מזו של דרך/שיטה/גישה/פעילות זו או אחרת: "בטיול ביער.. הילדים שאלו שאלות בלי הרף…על כל השאלות השיב קורצ'אק בזמן הפסקות המים הקצרות. הוא הקפיד שכולם ישתו מים וינוחו", עמוד 95. "בהנחית קורצ'אק, הרבו המדריכים להיות בקרבתם של החניכים, כדי להשגיח מקרוב אחר המתרחש", עמוד 54. "ארוחות בבית היתומים התנהלו תמיד בשקט, בסדר ובנועם. צוות אחד היה אחראי להגשת האוכל, צוות אחר היה אחראי לפינוי השולחנות, ואפילו על כיוון ההליכה חשבו שם. האוכל הוגש מימין לשמאל, כדי למנוע התנגשויות ותאונות מצערות בין המגישים", עמוד 55.

"לטובת הילדים, עדיף לקבוע חובות וזכויות פשוטות וברורות להם, ולכן היה בבית סדר יום… במהלך היום הוקצו זמנים למשחק, לקריאה ולהנאה, וזמנים לביצוע מטלות שונות. לכל חניך וחניכה בבת היו חובות מוגדרות", עמוד 59. וגם המרחב הפיזי כמובן, ומקומם של הטבע ושל האמנות כחלק בלתי נפרד מהטיפול והחינוך. 'מאסט האב' ולא 'נייס טו האב'. קורצ'אק ראה והכיר כרופא בתי חולים. הוא הכיר גם בתי יתומים מגוונים שנדמו לו כבתי סוהר, שיחסי כוח אלימים מופעלים במסגרתם בין מבוגרים לילדים. הוא הבין שמזור ושינוי צריכים מרחב אחר: "אני מדמיין בית ובו הרבה חללים מרווחים וחלונות גדולים שיכניסו פנימה שפע של אור, תקווה וחום… ידוע שפתחים גדולים מעידים על פתיחות הנפש" (עמוד 8). "ידע קורצ'אק שהטבע משפיע לטובה על האדם, ותמיד חיפש דרכים והזדמנויות להפגיש את הילדים עם הקסם והמסתורין של הטבע. ואמנם, הוא מצא שלמפגש עם הטבע היו תוצאות של ממש, בין שמדובר בשהייה ביער או על גדות הנהר, על ספסל בחוץ או סתם צפייה בנוף הירוק מבעד לחלון בית החולים. הוא אפילו נעזר בתמונות נוף, עצים ופרחים שהחזיק איתו תמיד, כדי להרגיע מטופל במצוקה… אני חייב להכניס את שלמות הטבע לבית היתומים הזה!" (עמוד 9) "הייתי רוצה פסנתר כנף שיעמוד במקום מרכזי… אני מדמיין את הילדים יושבים ומנגנים בו. חשוב שהפסנתר יהיה ממוקם במקום מוגן מפגעי מזג האוויר, כדי שלא ייהרס… "(עמוד 10).

"בעלית הגג היה לקורצ'אק חדר פרטי משלו. הילדים כולם כיבדו את הפרטיות שלו, אבל גם ידעו שאם אחד הילדים חש ברע, חום גופו עלה או סתם היה שרוי במצב רוח רע, הוא היה יכול לבקש להיכנס לחדרו של קורצ'אק ולשכב לנוח על הספה שהייתה בו. לפעמים קורצ'אק הזמין לשם את אחד הילדים, אבל פעמים רבות הילדים הגיעו אליו ביוזמתם" (עמוד 18) * "קורצ'אק ידע שמזל גדול נפל בחלקו, שבתור סופר הוא יכול לקרוא לילדים בבית היתומים שהוא מנהל את סיפוריו החדשים. תגובות הילדים האירו באור אחר דברים שכבר היו מוכרים לו, ואפילו מוכרים מדי, בתהליך הכתיבה. הילדים העמיקו את הבנתו בנוגע לסיפור שהוא עצמו כתב. לא אחת שינה את הסיפורים לפני הדפסתם, לפי הערות הילדים או בגלל דברים שלא הבינו… הוא האזין ברוב קשב לעורכים הצעירים שלו" (עמודים 3-132).

איזו זכות הייתה להם. איזו זכות הייתה לו. תודה רבה , מיכל בן גל. יהי זכרם ברוך.

קישור לספר "107 הילדים – סיפורים מפי חניכיו של יאנוש קוראצ'אק":
https://www.bookme.co.il/%D7%9E%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/107-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%A4%D7%99-%D7%97%D7%A0%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A9-%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A6%D7%90%D7%A7-121316702